אל האינסוף ומעבר לו

- סטאז' -

.

אתמול היה היום האחרון שלי בסטאז'.
.
התעוררתי בהתרגשות עדינה, עם הידיעה שכאן זה נגמר. שהיום הזה יחתום סוף ברור לתקופה מאתגרת, עמוסה, כזו שלפעמים רק רציתי לברוח ממנה. הייתי בטוח שאסיים אותו עם הקלה משמעותית.
.
ובאמת, הייתה שמחה. כזו שנכנסת לגוף כמו אוויר קר של תחילת החורף שממלא את הריאות, אחרי ישיבה ממושכת בחדר מחניק מריח של תרופות. אבל דווקא כשקיפלתי את החלוק בפעם האחרונה, משהו בתוכי נהיה כבד. לא מאוד דרמטי, יותר כמו עצב שמניח יד על הכתף ואומר: רגע, אל תמהר לברוח.
.
הבנתי שאני נפרד לא רק ממקום, אלא מחתיכה מהלב שלי שנשארה מאחור. זו שלמדה לאט, שספגה טעויות, נסדקה מרגשות, שעמדה ליד מיטות וליד דלתות ושאלה את עצמה אם היא מספיק טובה. החתיכה הזו התחזקה בלי ששמתי לב. שכאב לה לפעמים גם לי כאב, אבל דווקא מהמקומות הקשים צמחנו.
.
ופתאום היה לי געגוע. לא למחלקת טיפול נמרץ הסואנת, ולא למסדרונות העמוסים, אלא לשקט שהייתי ביניהם. השקט שהקרנתי למשפחות, והחמלה שהענקתי לחולים. גם כשחלקם לא זוכרים את שמם, הסתכלתי על ואל עיניהם המנצנצות ואמרתי - "היי אני כאן".
חשבתי לעצמי כמי שעמד שם יום אחרי יום והפך למשהו חדש - למטפל.
.
כשהדלת נסגרה מאחורי הרגשתי ליטוף רך של חופש, אבל גם את האחריות החדשה. ושסוף הוא בעצם נקודת התחלה של מסע חדש. כזה שמזמין אותך להכיר בזה שהשתנית, התפתחת, ושאתה כבר לא אותו אדם שנכנס לשם בפעם הראשונה.