אבוש

לחזור אחרי יום עבודה ארוך,

כשאת התרופה הקטנה שלי,

שחיכיתי לקחת אותה כל היום.

כשאנחנו יוצאים החוצה.

אני פותח לך את הדלת של הרכב, פותח לך את הדלת לכל מקום שאנחנו נכנסים אליו,

תופס אותך חזק ביד ומוביל אותך ותובע עליך בעלות בציבור.

את לובשת את השמלה הקצרה השחורה שקניתי לך ומתחת את החוטיני הורוד שדאדי קנה לך, עקבים, ואת הבושם

שקניתי לך בחול שאני כל כך אוהב להסניף מהצוואר שלך.

את ילדה יפהפייה ומושלמת וכל המבטים עליך, את נאיבית ולא מבינה כמה גברים אוכלים אותך במבטים כשאת הולכת לצידי, אבל

מספיק מבט אחד ממני לעיניים שלהם כדי להפחיד אותך ולגרום להם להבין שאמנם אני מרשה להסתכל, אבל בטאקט ובכבוד.

אני דואג שלא יהיה לך קר ונותן לך את הג'קט שלי כשאנחנו בחוץ ואת כמו ילדה קטנה שואלת : אבל אבוש, לא יהיה לך קר?

אבל זה בכלל לא רלוונטי. הכי חשוב שהילדה שלי לא תסבול.

את הנסיכה הקטנה והמושלמת שלי.

ובלילה?

כשהדלות נסגרות והאורות כבים?

את הזונה הקטנה של אבא.

ואבא יזיין אותך מתי שהוא יחליט, כמה שהוא יחליט ואיך שהוא יחליט, כי את שייכת לו.

והחורים המושלמים שלך תמיד יהיו מלאים בדאדי.

ובחוץ? 

אף אחד לא יידע.

הוא פשוט.

מ ש ת מ ש.

אם יש משהו שאני רוצה, אני לוקח אותו.

בלי לשאול שאלות מיותרות.

אף פעם לא אהבתי לבקש רשות.

כשאני רוצה משהו, הוא שלי.

אף על פי שאני חלק מהדור המילניאלי, השדים הפנימיים שלי רוצים הכל כאן ועכשיו.

ברוב המקרים בחיי זה בא לטובתי, בקריירה, בהישגיות, בחיי הדייטינג.

אנשים תמיד דאגו ליישר קו איתי ולא ההיפך.

אם אחליט שאני רוצה אותך? את שלי.

אם אחליט שהולכים לשם, הולכים לשם. 

אם אחליט שאת באה בלבוש הזה, את באה בלבוש הזה.

אם אחליט שאת מגיעה בלי תחתונים ושמלה כדי שאוכל לגעת בך כשנוסעים באוטו, את מגיעה בלי תחתונים.

אם אחליט שאת שותה היום קוקטייל ולא יין לבן, את שותה קוקטייל.

אם אחליט שאני קורע ממך את התחתונים כאן ועכשיו ומזיין לך את הצורה, אני מזיין לך את הצורה.

איתי לא תצטרכי לחשוב או לשרוף נוירונים מיותרים, לא תיאלצי לשבור את הראש,

איתי לא תצטרכי לדאוג כי אני אדאג לך, פשוט תתפסי אותי

ביד ותצעדי בעקבותיי כמו ילדה קטנה, את הבטחון אני אדאג להקנות לך.

00:57

"אבוש"

"מה קטנטונת?"

"אל תעזוב אותי, אבוש", את פולטת בקול חנוק ומיד מתחפרת לי בתוך בית החזה, מחזיקה את פרץ הדמעות.

"אני לא, קטנטונת. לאבא יש פגישת עסקים חשובה בחול, אני אשוב".

"אתתתהה מבבבטיייח?" את שואלת בקול דבילי ואינפנטילי של ילדה קטנה שתמיד מצליח לרכך אותי ולהסיר ממני את כל המגננות..

"אני מבטיח מתוקה של אבא, אני אשוב" אני עונה ומנשק אותך נשיקה עדינה במצח.

את לא מצליחה להחזיק יותר את הדמעות ופורצת בבכי ואני מלטף אותך ולוחש לך כמה את מושלמת.

מעולם לא הצלחתי להבין את ההשפעה של הדמעות שלך עלי, יש משהו בעיני האלסר הקטנות והמושלמות שלך שמחליפות פיגמנטים כשאת בוכה שמצליח לשבש 

את החיווט בנוירונים הכי עמוקים במוח שלי.

בעוד שדמעות אמורות לדכא חשק מיני וטסטסטורון בכדי להעצים את היכולת להביע אמפטיה, אצלי האפקט הוא הפוך.

אני תופס אותך ומסובב אותך על הבטן ועולה עליך, מרתק אותך עם כל המשקל שלי, מדביק לך את הראש לכרית.

"תבקשי את זה, אני מורה לך בקול תקיף".

"בבבקששה אבאאא" את פולטת מבעד לכרית.

"אני נכנס אליך, חזק. בדיוק כמו שאת אוהבת ודופק אותך בברוטאליות בעודי מאדים את הטוסיקון המושלם שלך.

אני משתמש בך כמו חיה רעבה ומיוחמת ותובע בעלות על כל חלק בגופך.

"איזה כוס" אני נוהם. הכוס הקטן והמתוק של אבא שאני מכור אליו כמו מכור לקוקאין, אלוהים כמה אני אוהב את הכוס שלך שמתהדק לי על הזין באופן מושלם.

הסיטואציה גדולה עלי, הריח של הדמעות שלך בשילוב דמעות הברטולין שלך עושות את שלהן,

אני מתפוצץ בתוכך ומזריע אותך כמו שאת כל כך אוהבת.

את מתכרבלת לי בתוך בית השחי, הדמעות עצרו והתחלפו במבט מבצבץ.

"אנייאוהעצבחבאואתך" את פולטת.

"מה?" אני שואל?

"אני אוהבת אותך, אבא".

גם אני אוהב אותך, ילדונת.