כשאנחנו יוצאים החוצה.
אני פותח לך את הדלת של הרכב, פותח לך את הדלת לכל מקום שאנחנו נכנסים אליו,
תופס אותך חזק ביד ומוביל אותך ותובע עליך בעלות בציבור.
את לובשת את השמלה הקצרה השחורה שקניתי לך ומתחת את החוטיני הורוד שדאדי קנה לך, עקבים, ואת הבושם
שקניתי לך בחול שאני כל כך אוהב להסניף מהצוואר שלך.
את ילדה יפהפייה ומושלמת וכל המבטים עליך, את נאיבית ולא מבינה כמה גברים אוכלים אותך במבטים כשאת הולכת לצידי, אבל
מספיק מבט אחד ממני לעיניים שלהם כדי להפחיד אותך ולגרום להם להבין שאמנם אני מרשה להסתכל, אבל בטאקט ובכבוד.
אני דואג שלא יהיה לך קר ונותן לך את הג'קט שלי כשאנחנו בחוץ ואת כמו ילדה קטנה שואלת : אבל אבוש, לא יהיה לך קר?
אבל זה בכלל לא רלוונטי. הכי חשוב שהילדה שלי לא תסבול.
את הנסיכה הקטנה והמושלמת שלי.
ובלילה?
כשהדלות נסגרות והאורות כבים?
את הזונה הקטנה של אבא.
ואבא יזיין אותך מתי שהוא יחליט, כמה שהוא יחליט ואיך שהוא יחליט, כי את שייכת לו.
והחורים המושלמים שלך תמיד יהיו מלאים בדאדי.
ובחוץ?
אף אחד לא יידע.
