טוב, עוד לא שלוש בלילה, אבל כבר דיי מאוחר, מחר יום עבודה חדש ואני כל כך אוהב את השעות הללו, השעות שאתה משתחרר, וכל הדאגות והטרדות זזות הצידה.
יש משהו מרגיע בלילה, משהו שמעורר תקוות, בעוד שהגוף זקוק לשמש, הנפש זקוקה לחושך ובעיקר לשקט... אולי דווקא כשחשוך בחוץ, הפנים שבנו יותר מואר...רוב האנשים כבר נמים, ואתה מושך עוד קצת, עוד טיפה לפני שיעלה השחר של יום חדש...
מזה זמן רב לא כתבתי כאן. בכלל, בתקופה האחרונה, אינני כותב הרבה, ואם כבר כן, אז איזה פוסט בפייסבוק, לא תוכן פנימי שמבקש לבקוע ולחפש חיים בחוץ. אם אני כבר כותב, אז זאת רשימת מכולת, או מה לשאול את הרופא, או איזה סידורים עלי לעשות... כותב אמרנו, איזה כותב ואיזה בטיח, מקליד, לפעמים אפילו רק בסמארטפון...
הכתיבה היא סוג של תרפיה, אבל במקום תרפיה יעילה שכזאת, אני מוצא מזור בהדחקות שונות, במקום לחיות כאן ועכשיו, ואם אפשר בקושי להגדיר שאני חי "כאן ועכשיו", אז זה בעיקר בלילות, בהן הצורך להדחיק הולך ופוחת, אבל לפעמים גם אז, בשעות שבהן סינדרלה כבר מזמן ישנה, לעתים, בשקט בשקט, היצרים גואים, ובמקום יצירה, צרה צרורה, כי הולכת ומתרחקת לה שעת השינה.