ביום הכיפור הזה, אני רוצה לבקש סליחה מעצמי.
סליחה על כך שלא למדתי להתגבר על האוטומט שבי, על ההלקאה העצמית, שאיננה יודעת רחם... על כך שדרשתי מעצמי שלמות שאיננה קיימת, על כך שאני ממחזר שוב ושוב טראומות ילדות.
אדם שבקיא בנימי נפשו, יידע גם להיטיב למסור שליטה (או לקבל כמובן) לאדם שיבחר לעשות זאת, שליטה משוחררת, כנה ואמיתית יותר.
אין מושלם, אין שחור לבן, לפעמים אנחנו חוזרים לדפוס האוטומטי לזמן מה, ואז שוב משחררים.
אינני נמנה על אלה, שכשמגיע יום הדין, נתקפים הם לפתע רגשות אשם כלפי התנהגותם לאדם כזה או אחר, להדגיש - בדרך כלל!
אני משתדל במשך כל השנה, ללכת לפי תו מצפוני, לסלוח לעצמי ולזולת, ולבקש סליחה כשצריך.
בקשת סליחה, אם היא באה ממקום כן ואמיתי, אין בכך שום בושה, אלא בדיוק להיפך.
אני אדם שבדרך כלל איננו נוטר טינה ולרוב, אני שוכח וסולח ועובר הלאה, אבל לאחרונה, החלטתי לקחת את המושכות בידיי, ולדעת גם לא לסלוח. לעתים, צריכים לדעת להעמיד גבולות להתנהגויות מרעילות של הסובבים אותך.
לכל אחד ואחד מאיתנו יש את שביל הזהב הסובייקטיבי שלו, שעליו הוא צריך לצעוד, להביט בנוף, לעתים להשתהות, לעתים ללכת בצעדים קלים ולעתים, בצעדים מדודים.
אין נכון ולא נכון... כל אחד מאיתנו, זווית סובייקטיבית ייחודית בפני עצמה ועם כל המשותף בינינו כבני אדם, עדיין רב השוני.
זה בריא בעולם של פריקי שליטה, אנשים שמתייגים חדשות לבקרים ומנגנוני ההדחקה שלהם עובדים על בשיא היכולת, למסור או לקבל שליטה.
מסירה או קבלה של שליטה, מקנה לנו משמעות חדשה לחיים ולא פחות חשוב - עוגן נוסף!