כל פעם שהיא פותחת את רגליה בפניי, אני נולד מחדש.
אני הילד בשלהי שנות החמישים לחייו, משיק ונושק לבין רגליה של הגבירה.. בעונג עילאי של פעם ראשונה... כזה שרק למד ללכת ומבקש לרוץ, כפרש הדוהר בערבה... וטעמה כה ערב לחיכי.. נוזליה ישכרו בי ויטשטשו כל עוון. משהו בתוכי מתנגן ומבקש עוד ועוד מאותה המנגינה, משהו בי כה מסרב להתפכח.. ומפליג לשוכרה.
אני חותר בתוכה בלשוני, כמבקש אחיזה ומקלט במחוזות אשר הדמיון לא יעז להרחיק...
כל מגננותיי הנוגות, מתחלפות בתחושות מענגות המשתלבים בטבעיות כה רבה, בד בבד עם צלילי הכרת התודה הבוקעים מגרונה, שנינו באותה הסירה, אני החותר המשיט את הגברת בסירת האהבה המפלסת את דרכה בזרמיו של נהר קסום... והיא הגברת, ישובה ומעונגת עד בלי די... והטירוף הרגעי הזה כה טבעי ומתבקש.
היא תשלח יד ותלטף את ראשי, רגלה האחת על כתפי, תוקעת יתד על נחלתה, זה אשר שוכב פורקן אל בין רגליה, שתי גדות המפרידות בין הרגע הנדיר והמיוחד הזה, שכיית החמדה, לבין מה שמעבר וכה לא שייך לרגע האידילי הזה.
אני מרגיש חי, נושם ובועט, יותר מאי פעם.... מתענג מכל נשימה, נושם אותה אל תוכי, מאושרת ומאשרת, מקרינה אור ושחוק אל ריאותיי שלי..