יום שישי הגיע ומה טוב חלקי...
הגיע הזמן שאצא קצת יותר, שאחליף אוירה. אינני איש של מועדונים, אבל מדי פעם בא לי להתפרק. שבוע שעבר הייתי במועדון האומן במסיבת יום הולדת של חבר והיה ממש נחמד. אמנם, עד מהרה המקום התמלא והמקום החל להיות צפוף מכדי להכיל אותי על נפשי העדינה, אך נהניתי מהמוסיקה, מהמראות, מהאוירה של החופש והאדרינלין שבאויר.
מעולם לא הייתי בליין גדול. אני זוכר את התקופה של תחילת שנות התשעים בהם יצאנו מספר חבר'ה למועדון רוזלינדה באזור הבורסה ברמת גן, מועדון שהיה מאוד אהוב עלינו באותה תקופה. רקדנו שם כמו משוגעים, פרקנו עול, אך קרמנו מחדש עור וגידים. החשמל באויר לא היה סטטי באותה תקופה בה שרות בנות מנגו: "חשמל זורם בכפות ידיך..." בעיבוד החדיש שלהן לגירסה הישנה של רותי נבון.
גם היום איננני פצצה של אנרגיה (הכל יחסית כמובן). אני אדם פרגמטי, דינמי... לא איש של טיולים למיטיבי לכת... במקרה זה, איטיב עם עצמי ואשב בבית, אבל גם לא איש של ספר, אלא אדם שמעדיף להיות בתנועה, עם קוצים בתחת בדרך כלל, אבל לא היפר אקטיבי מאידך.
אינני מתחבר למוסיקה הקיצבית המושמעת היום במועדונים שנשמעת כמו צפירה עולה ויורדת עם הפסקת פרסומות, אבל כשאתה במועדון כשכולם רוקדים והאוירה מחשמלת, אתה מאפשר לעצמך אט אט לשחרר ולתת לגוף לדבר... עם הגוף, כנסחפת אחריו, יוצאת גם הנפש ממחבואה.
הרגליים מתחילות לנוע ומסרבות להגיב בחוסר מעש, העיניים קולטות את האנשים, הפנים, הבגדים והרגליים היפות, המתגלות מבעד למלבושים המפוארים, אומרות את שלהן...
קדימה עם הקצב, נותן בראש, נותן ברגליים וכך הינך מסיר אט אט את העשבים השוטים וחושף קרקע פוריה בתוכך המשתוקקת לספוג את האקלים החדש, שבשבת זה כאן... כאן ועכשיו!
"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד...", אך יותר טוב להיות בתנועה ולצאת במחול...