אינטלגנציה ריגשית גבוהה מאוד

כל אחת ואחד באשר הם  יכולים להציע או לדרוש.

והאחרים זכותם לא לענות או לסרב .. אז אנשים   תשמרו על רמה אנושית

כל זווית אחרת מיותרת

מעדיף ללכת בדרכי ולטעות...

מאשר להיות צודק בדרכו של האחר.

ואני מתקן אצל האחרים את מה ששבור אצלי.

                                  ת.נ.צ.ב.ה

זה   להעריץ אותה  יותר  ממה שאוכל להראות..

ובחלום  הצמדת את הראש שלי לבטנך.

לחי ואוזן מחוברים   לרחם שלך.

ואת מלטפת לי הראש לא צריכה לומר כלום.

ואני מחבק  ומקשיב.מקשיב לזרמים שמחים

ומצמיד את הראש אלייך  חזק יותר.

שומע את חדרי ליבך מלאים באושר.

לעד תישארי  האלילה האלוהית.

כל כך מקווה שטוב לך שם למעלה.

היא: תשלח תמונה.

וזו התגובה  העלובה  מבלי שהבינה  מי  מולה.

יש אותך . ואת מעל בהרבה.  ורק את יכולה להבין.

הכאב חודר עמוק .

נבראתי מחדש  בזכותך לזמן מה

תודה עלייך .והלוואי ואשמע שזכית

רגע של גן עדן מלא בסוג  אושר שנחקק עמוק עמוק בזכרון.
הרגע הזה שאתה מרגיש ריקוד שיש בו שירים שנכנסים חזק  אל תוך חדרי הלב.
חיבוק של חום ורוגע. הליטוף והתשוקה כה עצומה
מגע שפתיים חם. מבט בעיניים שבוער ושחודר עמוק לנשמה

להרגיש שנבראתי לך ובשבילך
כבר מהרגע הראשון ידעתי. את האלילה.

רגעים של  תשוקה וגעגוע .טירוף  שמרגיש  הנה אלוהימה  מול עיני
מילים יפות שסוחפות. טורפות את כל כולי מוחות מתערבבים.
 אנחנו כה מחוברים  כמו זוג מהזמנים של פעם  שתפוסים לנצח יחדיו ואין כבר שום דבר אחר.

הכל עובר ורק אנחנו נישאר זו האמת שנתגלתה עכשיו

והכאב שמתערבב אצלי בגוף. אצלי בלב. נתקל בחומות

ולך יש כבלים  שתופסים חזק  ואת שומרת על היציבות שלי  מחזיקה אותי  צמוד. את  עושה  לי טוב גם כשאני צורח ופוחד .
ורגעי החיבור שנוגעים עמוק  בתוך הלב. עמוק כל כך שהנפש רוקדת מאושר.

כשאת איתי ומולי. זה ברור כשמש . אני שלך ואת האלילה .

אני מפנים עמוק בתוכי  שאת האלילה ואני הוא הרכוש
ואת מסמנת אותי בסימני האהבה .
ולי רק  נותר לזעוק לשמיים אני רוצה אותך. רק אותך אני
רוצה !!

       כשהמוח וחדרי הלב  והרגש  כל כך רוצים ומוכנים 

                           אך הגוף איננו יכול

הטעם המר הזה  של הבדידות. טעם של מתכת (חלודה)

זה קורה כשהריק והעצב משתלט. כשאתה מרגיש כאילו אין אף אחד בעולם שאכפת לו

 בערב כזה שבו אני כל כך  עצוב(גרמתי לכך היום ) 

הבדידות  מוצצת את האושר שעוד נותר בי.

היא  צוחקת עליי וגרה בתוכי ואני חושב שכל פעם אני מצליח  להרוג אותה.אני טועה והיא  כאן שוב ושוב.

אני לבד מול המסך המנוכר שמלא בזעם  זה שכבר כל כך  נמאס לי ממנו ועדיין לנסות לברוח לפה  לקרוא בלוגים  או לכתוב

מנסה לברוח  ואין לאיפה.אין עניין.

איך זה יכול להיות  שאני קם בבוקר מאושר ושמח מחיי ומסיים אותו שקוע כל כך  עמוק מה גורם לשקיעה הזו?

המחשבות מעורפלות.פוחד להיפגע ועוד יותר פוחד לפגוע

האם איי פעם זה יפסק ? 

שאלה טובה