היא ישבה מולי, תולה את עיניה בתנועת כפית הסוכר שלה, ואני בחנתי את האדים שעלו מהכוס שלי.
לא היו לנו מילים, לא מריבות להעלות ולא זיכרונות לחלוק. רק השקט הזה, מכביד ובלתי נסבל, מהול בעייפות של אחר צהריים ארוך מדי.
ניסיתי לחפש מילים, אבל הן סירבו להתעורר. כל מחשבה שנרקמה בראשי נראתה פתאום זרה לי, כאילו נאמרה כבר בעבר ושוב אינה ראויה להישמע. ואולי, חשבתי לעצמי, אין באמת צורך במילים.
היא הרימה את עיניה לרגע והביטה בי, אבל לא הייתה בעיניה שאלה או עניין. היה שם משהו אחר – ריחוק, או אולי פשוט קבלה שקטה של מה שכבר לא יקרה בינינו.
"אני חושבת שזה לא עובד," היא אמרה פתאום, כמו מציינת עובדה שידועה לשנינו היטב.
הנהנתי. לא היה טעם להכחיש. המילים שלה לא הפתיעו אותי; הן היו רק אישור למה שכבר רחף סביבנו, חסר שם אך מוחשי.
כשקמנו ללכת, המילים האחרונות שלנו הוחלפו בנימוס, כבדרך אגב. בחוץ, הרחוב היה מוצף באורות ניאון ובאנשים שחלפו לידנו, כמו עולם אחר שלא היה שייך לנו.
"להתראות," היא אמרה, אף שידעתי שלא תהיה שום פעם נוספת.
עמדתי שם לרגע וצפיתי בה מתרחקת. לא היתה בזה שום דרמה, שום חרטה. רק השקט הזה, נוקב ועמום בו זמנית, שמסמל עוד פגישה חסרת חשיבות וחסרת תכלית שהסתיימה הרגע.
ואז הסתובבתי והלכתי לכיוון השני, מבלי להביט לאחור, מרגיש איך האוויר הקר עוטף אותי.