אינטלגנציה ריגשית גבוהה מאוד

הטעם המר הזה  של הבדידות. טעם של מתכת (חלודה)

זה קורה כשהריק והעצב משתלט. כשאתה מרגיש כאילו אין אף אחד בעולם שאכפת לו

 בערב כזה שבו אני כל כך  עצוב(גרמתי לכך היום ) 

הבדידות  מוצצת את האושר שעוד נותר בי.

היא  צוחקת עליי וגרה בתוכי ואני חושב שכל פעם אני מצליח  להרוג אותה.אני טועה והיא  כאן שוב ושוב.

אני לבד מול המסך המנוכר שמלא בזעם  זה שכבר כל כך  נמאס לי ממנו ועדיין לנסות לברוח לפה  לקרוא בלוגים  או לכתוב

מנסה לברוח  ואין לאיפה.אין עניין.

איך זה יכול להיות  שאני קם בבוקר מאושר ושמח מחיי ומסיים אותו שקוע כל כך  עמוק מה גורם לשקיעה הזו?

המחשבות מעורפלות.פוחד להיפגע ועוד יותר פוחד לפגוע

האם איי פעם זה יפסק ? 

שאלה טובה