לב פצוע

יש אותך . ואת מעל בהרבה.  ורק את יכולה להבין.

הכאב חודר עמוק .

נבראתי מחדש  בזכותך לזמן מה

תודה עלייך .והלוואי ואשמע שזכית

רגע של גן עדן מלא בסוג  אושר שנחקק עמוק עמוק בזכרון.
הרגע הזה שאתה מרגיש ריקוד שיש בו שירים שנכנסים חזק  אל תוך חדרי הלב.
חיבוק של חום ורוגע. הליטוף והתשוקה כה עצומה
מגע שפתיים חם. מבט בעיניים שבוער ושחודר עמוק לנשמה

להרגיש שנבראתי לך ובשבילך
כבר מהרגע הראשון ידעתי. את האלילה.

רגעים של  תשוקה וגעגוע .טירוף  שמרגיש  הנה אלוהימה  מול עיני
מילים יפות שסוחפות. טורפות את כל כולי מוחות מתערבבים.
 אנחנו כה מחוברים  כמו זוג מהזמנים של פעם  שתפוסים לנצח יחדיו ואין כבר שום דבר אחר.

הכל עובר ורק אנחנו נישאר זו האמת שנתגלתה עכשיו

והכאב שמתערבב אצלי בגוף. אצלי בלב. נתקל בחומות

ולך יש כבלים  שתופסים חזק  ואת שומרת על היציבות שלי  מחזיקה אותי  צמוד. את  עושה  לי טוב גם כשאני צורח ופוחד .
ורגעי החיבור שנוגעים עמוק  בתוך הלב. עמוק כל כך שהנפש רוקדת מאושר.

כשאת איתי ומולי. זה ברור כשמש . אני שלך ואת האלילה .

אני מפנים עמוק בתוכי  שאת האלילה ואני הוא הרכוש
ואת מסמנת אותי בסימני האהבה .
ולי רק  נותר לזעוק לשמיים אני רוצה אותך. רק אותך אני
רוצה !!

       כשהמוח וחדרי הלב  והרגש  כל כך רוצים ומוכנים 

                           אך הגוף איננו יכול

הטעם המר הזה  של הבדידות. טעם של מתכת (חלודה)

זה קורה כשהריק והעצב משתלט. כשאתה מרגיש כאילו אין אף אחד בעולם שאכפת לו

 בערב כזה שבו אני כל כך  עצוב(גרמתי לכך היום ) 

הבדידות  מוצצת את האושר שעוד נותר בי.

היא  צוחקת עליי וגרה בתוכי ואני חושב שכל פעם אני מצליח  להרוג אותה.אני טועה והיא  כאן שוב ושוב.

אני לבד מול המסך המנוכר שמלא בזעם  זה שכבר כל כך  נמאס לי ממנו ועדיין לנסות לברוח לפה  לקרוא בלוגים  או לכתוב

מנסה לברוח  ואין לאיפה.אין עניין.

איך זה יכול להיות  שאני קם בבוקר מאושר ושמח מחיי ומסיים אותו שקוע כל כך  עמוק מה גורם לשקיעה הזו?

המחשבות מעורפלות.פוחד להיפגע ועוד יותר פוחד לפגוע

האם איי פעם זה יפסק ? 

שאלה טובה

פתאום היא הבינה את הכינוי  שהוא בחר לעצמו.

כאילו  זה כתוב לו על המצח.

הוא חושש להתרגש יותר מידיי.

אך כל הזמן חושב עלייה.

ניראה לו שהיא כל כך הבינה .

מתמסר למדוייקת.בחרתי את הניק הזה ממקום עמוק

ויש הבדל ענק בין נשלט למתמסר מבחינתי.

אז לפניי שאת רוצה לחדור אליי לחורים.

תנסי רגע לחדור לחדרי ליבי

נתקל בבלוג של מישהי  .קורא פוסט ועוד פוסט.

הוא מסקרן הוא מושך אותי .נכנס לארכיון ממשיך  .

אשכרה  דומע  שם מהכאב. זהו לא חוזר לישון. .

יאללה נכין כוס תה אומר לעצמי. ואמשיך לקרוא  חשוך עדיין  .קם לכיוון המטבח. מביט.על השולחן בסלון .מה עושים כאן בפלות איך הם הגיעו  לכאן?

לא זכור  שהוצאתי אתמול.אבל בסדר יאללה ( אוליי  כבר סנילי) . ילך טוב עם התה חושב לעצמי .

מכין תה קינמון  וואי וואי באמת ישתלב טוב .

חוזר עם התה. עדיין חצי חשוך .שולח את היד.זה מגבונים רבאק  מת  העולם מגבונים..השתבשתי  לגמרי

תמיד  ידעתי שאין לסמוך בכל מה שקשור למערכת 

הרווחה .

חוויתי אותם עוד מגיל קטן.ראיתי את האטימות. 

ואת חוסר האכפתיות.זה היה איי שם בשנות השמונים.

ועכשיו שוב  נתקלתי בזה .רבאק  אנחנו בשנות האלפיים

ועדיין  כלום לא השתנה.

לפניי כתשעה חודשים נתקלתי בפוסט של אחות  באחד

מבתי החולים בצפון  בטיפול נמרץ  שיש חייל שנפצע בעזה

מורדם ומונשם דיי הרבה זמן ואף אחד לא מגיע.

למעט כמה חיילים  שבקושי היה להם זמן כי היו עסוקים בלהלחם כנראה.

יצרתי איתה קשר שאלתי כמה שאלות בקצרה.

הבנתי שהמצב רע.החלטתי לגשת לשם  .ראיתי ילד בן 21

שוכב  מחובר לצנרת .בהתחלה היה ניראה לי רע מאוד.

לא ניראה  שיש סיכוי .אבל מי אני ומה אני מבין בכלל.

פגשתי את אותה אחות  .היא סיפרה שהוא שוכב דיי הרבה

זמן .ומתחיל לפתח פצעי לחץ.מסתבר שאין לבתי חולים

מזרנים  מיוחדים לפצעים כאלה.וצריך לדאוג לכך באופן

אישי. מייד דאגתי לזה .משם החלטתי  אני אלך לבקר כל

יום.(יש לי מלא זמן) כל יום הלכתי .אני בור ועם הארץ בכל 

מה שקשור לתרופות או בכלל כל מה שקשור  לנושא.

התחלתי לשאול שאלות.בהתחלה  זה לא היה קל. כל רופא

או אחות ששאלתי  מה המצב ומה הסיכוי.תמיד חזרו אלי

בשאלה .מי אתה בשבילו? עניתי שהגעתי בעקבות פוסט  

של אחות .שמעתי את הכל כבוד הזה בלי סוף.

אני רק עניתי  עזבו כבוד.אם יתעורר וישתקם  זו תהיה התמורה המשמחת.

יושב שם כמעט כל יום  וכלום.הילד מורדם ומונשם.

לפניי כחדשיים   החליטו לנתק אותו  מהצנרת .

והוא התעורר.רק עניו פקוחות וכלום.פשוט כלום.

לאט לאט  מיום ליום הוא מתחיל להזיז אצבעות.יש סימנים

טובים.משהו שם ניראה פתאום אחרת. לא יכול להסביר

את התחושה.עוד יום ועוד יום והוא מוציא משפטים לא ברורים.

מסבירים  לי שזה בסדר ונורמאלי. הוא התעורר רעב.רעב

למתוקים  כל הזמן מתוקים.הוא לא מחייך  לא מודע..

לא זוכר כלום. לאט לאט הפאזל מתחבר לי .אין לו תמיכה .

משום.מקום פשוט כלום.הייתה לו חברה שנעלמה

לא באה אפילו פעם אחת לבקר או משהו  אין מושג מדוע

יש אב  שלא מעניין אותו כלום קר כקרח  .אין אימא בחיים.

לפניי כחודש החליטו שהוא עובר למאכש שיקום באיזור

השרון .לשם אני נוסע שלוש פעמים בשבוע. הוא משתקם 

די יפה התחיל פעילות בוקר .פיזוטרפיה  שיש אפשרות

  יורדים קצת לשמש הוא בעגלת נכים מתקשה להיות יותר

מחצי שעה. יש לו עדיין כאבים שהוא יושב למרות זאת זה

ניראה טוב הרבה יותר .אני כבר בטוח שהוא יכבוש את העולם

עוד יכבוש כל פסגה  יש לו רצון ואמביציה  מטורפת ואני

מאמין בו מאוד . לפניי כשעתיים קיבלתי טלפון מהמחלקה

 ונאמר לי שמהיום  אסור לי לשאול שם את הצוות

הרפואי עליו  בעניין התרופות או וזה בהוראת עובדת

סוציאלית מהאיזור  שבוא הוא התגורר .הזיה פשוט הזיה

מעולם לא באה לבקר  אותו משהו. והיא מחליטה בשבילו

אני רותח פה ולא מבין מדוע היא עשתה זאת .לא יודע  מה

כבר לחשוב.זה רוע? זה אטימות? מה זה השיטטט הזה?

אבל את תדאג ילד חתיך ומתוק שכמוך .אני איתך ואנחנו ננצח !!