קמתי בבוקר בלי לחץ שזה כבר יפה.
לא היה את הקטע הזה של לבהות בתקרה ולתהות מה אני עושה עם החיים שלי, או שממש באלי לחזור לישון בלי רגשות אשמה שכל העבודה תלויה בי ואני עושה להם חרדת נטישה.
עשיתי קפה שחור לא טעים.
אחרי שסיימתי את העבודה לפני כמה שעות, יצאתי לסופר עם שקית רב פעמית מקומטת שכבר עשתה סיבוב חיים שלם.
קניתי דברים בסיסיים ותוך כדי יציאה, אני רואה מישהי מבוגרת מנסה להשתלט על שלוש שקיות בגודל של ילד בן 7, שכל שקית עם אופי אחר.
היא ניסתה להחזיק אותן עם סבל בעיניים. הסתכלתי עליה חמש שניות יותר מדי, אז כבר לא יכולתי להתחמק.
שאלתי אם לעזור.
היא אמרה "אם לא קשה לך" וכמובן אמרתי שלא, כי זה לא שהיה לי משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
לקחתי לה את השקיות והרגשתי קצת כמו שליח של החיים.
היא גרה במרחק של 10 דק הליכה ולא לשכוח שחם בחוץ.
היא דיברה על המבצעים, על זה שפעם החיים היו אחרים, על זה שהיא כבר לא קונה יוגורט עם חתיכות כי השיניים לא בעניין.
הגעתי עד הדלת, הנחתי את השקיות, היא אמרה תודה עם מבט שהחזיק יותר זמן מהנורמה וכבר חשבתי שהיא תזמין אותי להיכנס אליה לקפה.
חזרתי הביתה ולא כתבתי על זה מיד בטיוטות לעצמי, לא חשבתי שזה חשוב. אבל עכשיו כשאני כותב את זה, זה מרגיש כן.
לא כי עשיתי משהו טוב, אלא כי לשם שינוי לא הייתי שקוע רק בעצמי.