יומן של רגעים

או שאולי זאת הנפש, שמאותת לי לחתוך שורשים רקובים, שהם דימוי לכלי הזנת הנפש.

הפסקתי לדבר עם בני אדם רעילים.

הפסקתי לרצות ליצור קשרים חדשים. 

הפסקתי לצפות בפורנו.

הפסקתי לצפות בטלוויזיה.

הפסקתי לעשן ירוק.

הפסקתי להסתכל על בני אדם מסוימים בהערצה ובכבוד. כולם אותו הדבר ואף פחות ממני.

מרגיש שעננה גדולה ודהויה עוטפת אותי, מחלישה ומרדימה.

אני מאמין שאלוהים מעמיד אותנו במכשולים שנוכל לעמוד בהם.

אינני אדם מאמין בדרך כלל, אבל את המשפט הזה לקחתי ושמרתי קרוב ללב.

בפעם הבאה שאכתוב, מבטיח שאחייך יותר

"זה משפט די מפגר וילדותי להגיד" אמר חברי הטוב, לאחר ששאל למה לא בירכתי אותו לרגל יום הולדתו.

להגנתי הסברתי את פניי בטיעונים הבאים:

א. לא קיבלתי תזכורת בפייסבוק.

ב. לא קיבלתי תזכורת דרך קבוצות ווצאפ של חברים.

ג. לא הכנסתי את תאריך יום הולדתו ללוח השנה בטלפון.

ד. אין לי תחושת זמן ולכן אינני עוקב אחר התאריכים.

האם טיעונים אלה מילאו את בטנו?

כלל לא.

לדעתי הוא מנתח יותר מדי, או במילים אחרות זיין שכל.

אל תגידו לו שאמרתי זאת, אחרת יתחיל לזיין את שכלי ואינני רוצה זאת.

לא לפני שאני בודק האם תרצי גם להסתכל על הציצים שלי 🤩

כותב לכם 5 דברים טובים קרו לי היום לפני שאני נכנס לדיכאון:

1. צחקתי

2. הדברים הולכים טוב בעבודה

3. אכלתי ארוחת צהריים שהבאתי מהבית

4. נחשפתי לשמש

5. עזרתי לאיש מבוגר בביקור בבנק, שלא הצליח להסתדר עם האפליקציה

מי מהם אהיה היום?

ולבנתיים אוכל ערמונים

אני מרגיש עייף נפשית ובטראומה מלעזור לאנשים אחרים שמבקשים עזרה, אבל לא מוכנים להתחייב לתהליך.

עם כמה שזה לא נשמע הגיוני בעיני, זה בא לידי ביטוי בכך שאני סומך בכל פעם מחדש על אותם האנשים שישתנו ושהם באמת מבקשים עזרה, אבל מתאכזב בכל פעם מחדש מזה שהם עושים בסופו של דבר מה שהם רוצים וחוזרים לנקודת ההתחלה שלהם, בדיוק כמו נרקומנים ואלכוהוליסטים שמספרים שהם צריכים את הכסף לאוכל, אבל ברגע שאתה לא מסתכל הם ממשיכים לצרוך. 

מעניין כמה זמן ייקח לי עד שאפסיק לסמוך על כולם.

אמרו לי כמה אנשים שהיו פעם בחיי.

זה לא בדיוק הישג להיות יותר מיני ממני, משום שיש המון דברים בחיי שמעסיקים אתי ומורידים לי מהליבידו, אבל כשאני חושב על זה שרדתי יפה מאוד.

הכי קשה היה לי בלילות, משום שהגמירה מוציאה ממני המון אנרגיה ואני כבר מותש, אבל למען שלום בית הייתי ממשיך עוד סיבוב לאחר מכן ועוד סיבוב באמצע הלילה.

אתמול נפגשתי באקראיות ברחוב עם ידידה מהעבר, שוחחנו קלות ובגל הכימיה (שתמיד הייתה) החלטנו שאנחנו יושבים לקפה.

זה לא באמת היה קפה, כי זה היה בערב, אז ישבנו בבית קפה והזמנו לאכול במחיר מופקע.

בסוף הערב התחבקנו כדי להתראות לשלום והחיבוק של שנינו היה כל כך עוטף וחמים ונעים וכיף, שהזכיר לי שלא התחבקתי כך למשך המון זמן, אולי בערך שנה.

היה לי כיף.

החום והלחות האלה
זה לא מזג אוויר 🥄
זה מצב חירום בריאותי עם יחסי ציבור 🥍

אתה יוצא מהבית שתי דקות 🪣
והגוף שלך כבר עטוף בשכבה דקה של זיעה כאילו מישהו ספריי־לכה אותך מכל הכיוונים 🎺
לא משנה אם יש מזגן באוטובוס או לא
הוא רק מערבב את החום עם ריח של אנשים שבורים 🪡

והכי גרוע
המקום הכי לח כרגע הוא לא בחוץ
הוא לא בגינה 🎳
הוא לא על חוף הים 🥓
הוא בין הרגליים שלך 🧄
והוא מרגיש כאילו יש שם מערכת אקולוגית עצמאית שמפתחת חיידקים עם שאיפות פוליטיות 🛶