ביום שאחרי המאנץ', חוויתי דרופ (במובן של ירידה במצב הרוח).
אני חושב שהרגשתי את הדרופ הזה גם במהלכו, אולי לרגע קטן, בעיקר בהקשר של החיים שלי מחוץ לבדס"מ.
כרגע יש הרבה דברים שאני דואג עליהם: עבודה, לימודים, ביטחון, כסף, מצב חברתי. הרגשתי שהמאנץ' מילא לי את החלק החסר בתחום החברתי, אבל אז חזרתי למציאות שבה אני בעיקר לבד, מוטרד מכל השיט שקורה מסביבי, מנסה להבין איך להתמודד עם המצב.
אני זוכר שראיתי את האנשים מסביבי מדברים זה עם זה, כאילו כל אחד כבר מכיר את האחר, ואני תמיד מנסה להידחף ולהיות חלק מהשיחה, או לפחות למצוא עניין בתוך הדיבורים. למרות שזכיתי לדבר עם הרבה אנשים טובים ונחמדים, עדיין הרגשתי שאני לא באותה המנטליות.
ניסיתי לעבוד ביום למחרת, ולא הצלחתי. הרגשתי די עייף מהעולם, עייף מהמוסכמות החברתיות הנוראיות, עייף מהרדיפה אחרי כסף ופרסום. לא רציתי להמשיך לשחק את המשחק הזה.
אני חושב שזה סימפטום מלהיות לבד, מבלי שתהייה תמיכה מסביב עם אנשים שאכפת להם ממך, שדואגים לך בזמנים שקשה לך. אבל לדעתי זה גם סימפטום של המצב הכללי של הרבה אנשים, בעולם שכרגע מרגיש די עוין ודי כאוטי.
אני מרגיש שהבדס"מ נותן לי את המסגרת החברתית שהייתה חסרה לי, אבל גם נותנת לי אסקפיזם מתוך המציאות הזו, מאפשרת לי לצאת מחוץ לקופסה שאני חי בה, וגורמת לי לנסות להתעלות ולשפר את עצמי.
זה עדיין ייקח זמן, למצוא את הנישה שלי, למצוא את האנשים שיהיו קרובים אליי וירצו להיות איתי מדי פעם, להיות מעורב יותר בקהילה, להרגיש שייך באיזשהו מובן. אבל אני שמח שזה קורה, ואני שמח שהלכתי למאנץ'.
אני לומד יותר, ואני גדל יותר.