לבן על לבן.

נשים רכות, על מיטות חורקות, מפושקות. עכשיו.

עץ או פאלי.

מהמר.

להישאר.

לבד בתוך כל הטירוף
אני חושב איך שהזמן יכול לעוף
אבל בסוף כשזה נגמר

יש סיבה לכל דבר

אור גדול מאיר הכל
ויותר כבר לא צריך לשאול

אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות
להתחיל הכל מהתחלה
כמו לנשום בפעם
הראשונה
אני כאן אני לא מתבזבז יותר

תני לי לראות אותך. מתפשטת מולי.

המון.

המון חוויות, המון זכרונות, המון טעמיםריחותנגיעות.

המון, מהסוג שהמגירה לא יכולה להכיל. אז עוברים לארון. ארון קיר, לא פחות.

אותו מבט בגישה קצת שונה.

אותו חיוך שמסגיר בשניה.

המון מזה ועוד.

המון.

כתבו על זה בעיתון, אפילו.

את אחלה

ואת חמודה

את אחלה חמודה

כפיים

שיגעון

קאמפרי

אני רואה אותך הולכת באסה

רואה אותך חוזרת חמודה

בהינף קולמוס, אפשר לנהל חתיכת פולמוס.

השאלה עד כמה זה נחוץ ולעוס.

המון, הרבה, הכל. עוד ועוד ועוד. יותר, הכי. משם ומכאן, ליד ומעל. מתחת ומקדימה. וברור שכמובן שגם מאחורה.

מילים.

מהסוג שלא תמיד נבין ונדע את המשמעות האמיתית שלהן.

מילים.

לך תסביר לשני שוטרים נבוכים, ושכן שמציץ בסקרנות מאחורי גבם ולא מתחרט לשניה שהזמין אותם, שההיטאצ'י שלה אשם.

ושלא לקחתי בחשבון שהיא צווחנית כזו.

ושבכלל היא זו שהתחננה, בצורה משכנעת, להכאיב לה חזק יותר.

סיטואציה תלושה.

בר אפלולי, שעת לילה לא מאוחרת. עשן סמיך, כמה זוגות שיושבים עם עצמם, מסתודדים ומצחקקים, נוגעים ואוהבים.

הוא בלט שם ביושבו על הבר. היה גבוה, מסורק בקפידה, ממשוקף עם מבט חד וסקרן. בלט שם, בחולצת טומי הילפיגר ובדיזל שלו, עם כוסית הגרגרוס

שלו. משחק אותה בנון שלאנט.

היא נכנסה בהפתעה. האוויר כאילו עצר. כולם סובבו את הראש לכיוון הדלת. היא גרמה למקום לקפוא.

שיער גלי ארוך, בגווני חום ובלונד, גובה מרשים לבחורה נאה פלוס. חזה בינוני וחצוף, שאפשר היה להבחין דרך בד השמלה, שהיא נטולת חזיה.

היא נעמדה בפתח, מעיפה מבט בוחן סביב. כאילו מחפשת מישהו או משהו להתביית עליו.

מבטיהם נפגשו. הוא הצליח ללטף אותה במבט, מכף רגל ועד קצה השערה המוקפדת. והיא...? היא החזירה לו חום וליטוף, במבטה.

היא התקרבה אליו בעינטוז ראוי להערכה. הצליחה לדדות בחן על העקבים, שנראה עליה שלא מתורגלת במעמד. אבל... המעמד הרי מחייב.

היא התיישבה לידו, המלל זרם, האלכוהול נשפך (או שזה היה הפוך, מי זוכר. העיקר שנשפך וזרם). סיפרה לו על עצמה, שאלה עליו, למדו והכירו

אחד את השניה לעומק.

שניהם הרגישו את הקירבה, שניהם רצו. שניהם היו שם.

ואז, כמו בסיפורי האגדות הנדושים, אורלוגין צלצל חצות. גלינג גלינג, בפעמון.

היא התנצלה בחופזה, ארזה את עצמה, ניסתה לשלם על המשקאות ששתתה, באופן היפותטי. הוא כמובן לא הסכים ולא נתן, ניסה לדלות ממנה

מספר טלפון, שם, כוונה.

אבל היא כבר לא היתה שם. היא אצה רצה לדרכה, מבלי להסתכל אליו לאחור. משאירה אחריה שובל ריח נעים וממכר.

הוא המשיך לבוא לשם ערב ערב. ישב על הכסא הקבוע שלו, בפינה הימנית של הבר. וחיכה. וחיכה וחיכה וחיכה. ואז,

המשיך לחכות.

עברו השנים, שתה בקבוקים על גבי בקבוקים.

עד שהתייאש, בערב אחד. בפתאומיות לא מוסברת.


והלך לדרכו.

"מטומטמת. מ ט ו מ ט מ ת !!!".

הוא ישב מולה, מביט בה שוכבת על המיטה הלבנה, מכוסה עד הצוואר בשמיכה הלבנה.

שיערה השחור והארוך היה פזור על הכרית, היא נראתה כל כך שלווה בשנתה. רגועה מתמיד, נטולת אנרגיות קופצניות, לא תזזיתית ולא אנרגטית כתמיד.

הוא ישב מולה, שוכבת על המיטה הלבנה. ישב ושיחזר, ישב ונזכר. ישב וחשב.

ישב וזלג.

"למה היית צריכה לעשות את זה, למה ?!"



הוא נשאר ללא תשובות. ללא תגובה. עם כל השאלות שצפו.

האנשים בחלוקים הלבנים כיסו אותה עד מעל המצח. ואחר כך בשקית לפסטיק שחורה וגדולה. עטפו אותה חזק ומושקע.



גוש 6, חלקה 5, שורה 2. ותבואי לבד.