לבן על לבן.

בר אפלולי, שעת לילה לא מאוחרת. עשן סמיך, כמה זוגות שיושבים עם עצמם, מסתודדים ומצחקקים, נוגעים ואוהבים.

הוא בלט שם ביושבו על הבר. היה גבוה, מסורק בקפידה, ממשוקף עם מבט חד וסקרן. בלט שם, בחולצת טומי הילפיגר ובדיזל שלו, עם כוסית הגרגרוס

שלו. משחק אותה בנון שלאנט.

היא נכנסה בהפתעה. האוויר כאילו עצר. כולם סובבו את הראש לכיוון הדלת. היא גרמה למקום לקפוא.

שיער גלי ארוך, בגווני חום ובלונד, גובה מרשים לבחורה נאה פלוס. חזה בינוני וחצוף, שאפשר היה להבחין דרך בד השמלה, שהיא נטולת חזיה.

היא נעמדה בפתח, מעיפה מבט בוחן סביב. כאילו מחפשת מישהו או משהו להתביית עליו.

מבטיהם נפגשו. הוא הצליח ללטף אותה במבט, מכף רגל ועד קצה השערה המוקפדת. והיא...? היא החזירה לו חום וליטוף, במבטה.

היא התקרבה אליו בעינטוז ראוי להערכה. הצליחה לדדות בחן על העקבים, שנראה עליה שלא מתורגלת במעמד. אבל... המעמד הרי מחייב.

היא התיישבה לידו, המלל זרם, האלכוהול נשפך (או שזה היה הפוך, מי זוכר. העיקר שנשפך וזרם). סיפרה לו על עצמה, שאלה עליו, למדו והכירו

אחד את השניה לעומק.

שניהם הרגישו את הקירבה, שניהם רצו. שניהם היו שם.

ואז, כמו בסיפורי האגדות הנדושים, אורלוגין צלצל חצות. גלינג גלינג, בפעמון.

היא התנצלה בחופזה, ארזה את עצמה, ניסתה לשלם על המשקאות ששתתה, באופן היפותטי. הוא כמובן לא הסכים ולא נתן, ניסה לדלות ממנה

מספר טלפון, שם, כוונה.

אבל היא כבר לא היתה שם. היא אצה רצה לדרכה, מבלי להסתכל אליו לאחור. משאירה אחריה שובל ריח נעים וממכר.

הוא המשיך לבוא לשם ערב ערב. ישב על הכסא הקבוע שלו, בפינה הימנית של הבר. וחיכה. וחיכה וחיכה וחיכה. ואז,

המשיך לחכות.

עברו השנים, שתה בקבוקים על גבי בקבוקים.

עד שהתייאש, בערב אחד. בפתאומיות לא מוסברת.


והלך לדרכו.