לבן על לבן.

מהירות האור מהירה פי 300000 ק"מ בשנייה, ממהירות הקול.

זו הסיבה שאנשים נראים חכמים ואינטליגנטיים, עד שהם פותחים את הפה.

בזמנים שהכי קל לכמת כל דבר ולמדוד על פי פרמטרים פשוטים, שרירותיים וקרים של כן/לא, עם/בלי, רווח/הפסד - כל ויכוח או דיון, תלוי את מי שואלים, הופך את הרווח להספד.

ועם הספדים, קל לנו יותר לזלוג דמעה. ובעיקר כי כשעצובים, הולכים לים. ובגלל זה הים מלוח.  

קילפתי תפוז.

מצאתי בפנים ילד ישן, ילד ישן.

הילד אמר: "אתה עשית פה חור. תקן את הפלח, נושב עליי קור".

"אדם צובר זכרונות כמו נמלים, בחודשי הקיץ.

ובחורף, הנמלים מתכנסות ומכלות לאט את הרכוש ואת החורף."

ואנחנו, מה אנחנו בלי הזכרונות ? ובעיקר, מה אנחנו בלי החורף ?

משהו בתנוחה הזו, "הזקיר" והזכיר לי את הטוב הרטוב הנקודתי, שאפשר להפיק מהנאות החיים.

בקלות ובלי מאמץ אפשר היה גם לקרוא לפוסט הזה "כמה פעמים ספרנו עד 17 ואז איבדנו קשר למציאות והתבלבלנו בספירה", עם לחן מתנגן

ונעים. או "אני רואה לך בעיניים. רואה את הכל". אבל נלך על הסולידי והמינורי.

לא בפעם הראשונה ולא בפעם המתוכננת והמתוסרטת ביותר, אבל באחת הפעמים הזכורות והחזקות ביותר, לאורך התקופה.

המבט, כשהראש מופנה לאחור ולמעלה, מעמדת המוצא שם למטה על הברכיים, השיער הסתור והפזור והפה הפעור.

כמו שמשון שנאחז בעמודים, או לצורך העניין במשקוף המקלחת, הרגל שמרטיטה ומרעידה את הנפש ועוד אי אלו איברים ותחושות.

והכמויות. הכמויות שניגרו שם וניקוו על הרצפה. והמיטה. ועל ובגלל בוהן כף רגלי השמאלית.

כמה פעמים ספרת עד 17, ואיבדת את היכולת לספור/לזכור/לגמור. והמון קרה.

הפסגות והגבהים שמגיעים אליהם בכל פעם מחדש, מצליחים להפתיע גם אותי.

דיברנו המון על בטון. בטון מזויין. וסדקים. וכתפיים רחבות וחזקות, שמתעגלות פנימה כתוצאה מהמשקל של החיים. הנסיבות הביאו אותנו לשם. ואנחנו, גם.

ודיברנו על הסקאלה והמנעד בה. וגם על בלי סודות ומיומנויות גרועות להחריד של זיוף והעמדת פנים. תופים מתפוצצים מול כינורות מייבבים. שחיקה מהירה מול מירוץ 

החיים, למרחקים ארוכים. מבטים מיוסרים - עומדים או לא עומדים בהם. ועל כמה קל להסמיק ולהביך אותך, במילה קטנה.

ואת הכל הטבענו במיונז, עם המבורגר, תאילנדית ושוב המבורגר. הכל מתחיל בטעם הנרכש של המיונז. אפילו הכריךתפוצ'יפס.

שאלת את עצמך ואותי לאיזו שורה בשיר אני הכי מתחבר. טענתי לחוסר איפוס וריכוז ואמרתי שלא מכוייל מספיק כדי לענות. אבל זה היה אז. היום יש לי תשובה לסוגייה.

"בדרך לים מסתכלים זו בזה 
הלב הולם דופק הפה שותק"

גיליתי מחדש ששתיקות נעימות, כשהן נכונות. 

קראת לזה "בן אדם טוב". קראת לזה בעיות קידוד. קראתי לך "הלו קיטשי". 

מצד שני, דיברנו על הימים שבאים ומתרסקים כמו גל על חוף. "תקופה מסריחה", קראת לה. מוטלת מעוכה בדרכים, אמרת. ואותו שד בראש שלך ממשיך להשתולל

וגורם ללב שלך לטפטף דרך העיניים.

ואמרתי שגם התקופה הזו תעבור. איכשהו ומתישהו. בנוהל תקופות שעוברות.

מילים, על כל משמעותן והשפיצים שלהן, הן טעם נרכש, בסופו של יום.

וטעים לי.

ותודה לא' מאי שם, על סיבוב הפאבים המשחרר והמאתגר. ועל התחושות המחוייכות שהחזירה לאן ולמי שצריך היה להחזיר.

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב 
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק 
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע 
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

                                                                                                       פורטיסחרוף.

צריך רק להתאבזר באופטיקאי מדופלם, כדי להבחין בו.