לבן על לבן.

בקלות ובלי מאמץ אפשר היה גם לקרוא לפוסט הזה "כמה פעמים ספרנו עד 17 ואז איבדנו קשר למציאות והתבלבלנו בספירה", עם לחן מתנגן

ונעים. או "אני רואה לך בעיניים. רואה את הכל". אבל נלך על הסולידי והמינורי.

לא בפעם הראשונה ולא בפעם המתוכננת והמתוסרטת ביותר, אבל באחת הפעמים הזכורות והחזקות ביותר, לאורך התקופה.

המבט, כשהראש מופנה לאחור ולמעלה, מעמדת המוצא שם למטה על הברכיים, השיער הסתור והפזור והפה הפעור.

כמו שמשון שנאחז בעמודים, או לצורך העניין במשקוף המקלחת, הרגל שמרטיטה ומרעידה את הנפש ועוד אי אלו איברים ותחושות.

והכמויות. הכמויות שניגרו שם וניקוו על הרצפה. והמיטה. ועל ובגלל בוהן כף רגלי השמאלית.

כמה פעמים ספרת עד 17, ואיבדת את היכולת לספור/לזכור/לגמור. והמון קרה.

הפסגות והגבהים שמגיעים אליהם בכל פעם מחדש, מצליחים להפתיע גם אותי.