דיברנו המון על בטון. בטון מזויין. וסדקים. וכתפיים רחבות וחזקות, שמתעגלות פנימה כתוצאה מהמשקל של החיים. הנסיבות הביאו אותנו לשם. ואנחנו, גם.
ודיברנו על הסקאלה והמנעד בה. וגם על בלי סודות ומיומנויות גרועות להחריד של זיוף והעמדת פנים. תופים מתפוצצים מול כינורות מייבבים. שחיקה מהירה מול מירוץ
החיים, למרחקים ארוכים. מבטים מיוסרים - עומדים או לא עומדים בהם. ועל כמה קל להסמיק ולהביך אותך, במילה קטנה.
ואת הכל הטבענו במיונז, עם המבורגר, תאילנדית ושוב המבורגר. הכל מתחיל בטעם הנרכש של המיונז. אפילו הכריךתפוצ'יפס.
שאלת את עצמך ואותי לאיזו שורה בשיר אני הכי מתחבר. טענתי לחוסר איפוס וריכוז ואמרתי שלא מכוייל מספיק כדי לענות. אבל זה היה אז. היום יש לי תשובה לסוגייה.
"בדרך לים מסתכלים זו בזה
הלב הולם דופק הפה שותק"
גיליתי מחדש ששתיקות נעימות, כשהן נכונות.
קראת לזה "בן אדם טוב". קראת לזה בעיות קידוד. קראתי לך "הלו קיטשי".
מצד שני, דיברנו על הימים שבאים ומתרסקים כמו גל על חוף. "תקופה מסריחה", קראת לה. מוטלת מעוכה בדרכים, אמרת. ואותו שד בראש שלך ממשיך להשתולל
וגורם ללב שלך לטפטף דרך העיניים.
ואמרתי שגם התקופה הזו תעבור. איכשהו ומתישהו. בנוהל תקופות שעוברות.
מילים, על כל משמעותן והשפיצים שלהן, הן טעם נרכש, בסופו של יום.
וטעים לי.
ותודה לא' מאי שם, על סיבוב הפאבים המשחרר והמאתגר. ועל התחושות המחוייכות שהחזירה לאן ולמי שצריך היה להחזיר.
