שלום לקהל הרחב.
זה פוסט ראשון שלי.
קצת חושש אך אקפוץ למים העמוקים.
אני טרנסג׳נדר (שינוי הורמונלי לגבר) בן 27 עם מעט ניסיון מיני וכמעט ללא ניסיון בדסמי מעשי. אך, מאז ועד היום מכיר ריגוש מיני רק ממחשבות על דינמיקות של שליטה וכוח. בין אם בסרטונים ובין אם בדמיונותיי.
אני רוצה להיות נשלט.
אולי אני לא רוצה אלא אני פשוט נשלט.
ואולי אני בכלל לא נשלט אלא מבולבל שלא רואה את הדרך הנכונה. אני בתחילת הדרך והעצים רבים ואני כרגע רק רואה יער סבוך ומלא אפשרויות. אצטרך לחפש את השביל והעץ המתאים.
עד כאן על עצמי. מספיק ודי.
עכשיו על מה (ומי) שחשובים באמת.
נכנסתי לכלוב
לפני מספר ימים התחיל פרק חדש בחיי. נפלה בחלקי זכות עצומה להתחיל קשר עם דומית שולטת ומסנוורת. אני מחוייב לה ואהפוך אותה להיות כל עולמי. אם אגיד שהיא כבר כל עולמי אחטא כי איני עבד טוב מספיק עדיין. יש לי עוד מה ללמוד.
אנצור בליבי את התחלת הקשר שלנו. הלילה הראשון שלנו היה לילה לבן. התכתבויות בלתי פוסקות. לא נרגע לרגע. גם בלילה השני. הגענו לשלושה ימים שהרגישו רצופים ומלאים בשאלות, גילויים, מילים, רגשות ותחושות.
הימים לא עברו ללא קושי. אך עם המון המון למידה וחקירה עצמית, עצמאית ומשותפת. אני מתחיל לראות את הקסם האינטלקטואלי והרגשי שביחסי שליטה. תמיד הרגשתי שזה קיים אבל עכשיו אני מתחיל להבין ולשם מילים ומחשבות ונימוקים ורעיונות במקום פנטזיות מעורפלות ולא מבוססות.
לסבל ולעונג. החוויה הבדסמית הראשונה שלי.
אתאר עכשיו את החויה הבדסמית המשמעותית הראשונה שלי. כמובן שכבר היינו בתוך דינמיקה של שליטה אך זו נקודת ציון שראויה לפוסט.
היינו בשיחה ובניגוד לשיחותינו הקודמות שהתנהלו בקצב מסחרר ובלי לעצור… היא לא הגיבה.
היא הייתה און ליין.
היא הייתה שם.
אבל היא לא הייתה איתי.
היא לא כתבה לי.
בדקה הראשונה חייכתי לעצמי והתענגתי על הציפייה לקבל ממנה הודעה. הרגשתי בר מזל שאני יודע שאני מחכה ושמתישהו היא תחזור . בדקה השנייה התחיל להתעצם הדופק שלי. איפה היא?. בדקה השלישית היה לי יותר קשה לנשום. האם תחזרי?. בדקה הרביעית התחיל להתעורר הכעס. לאן הלכת? למה השארת אותי לבד? בחוסר ידיעה? באופן חד סימטרי וחסר שליטה?
מצד אחד, זו מהות הקשר שלנו. אני חייב להיות זמין ולהישאר באפליקציה לפי דרישתה והיא לא חייבת לי כלום. אני נשלט ומקבל ולא מחליט ומענג והיא קובעת ועושה לפי רצונה ומתענגת.
אבל איך את לא עונה לי?! איפה את??
אחרי 8 דקות של סבל ועינוי חזרתי לנשום. היא כתבה. המשיכה בדיוק מאיפה שהיא עצרה. איזה סיפוק ואיזה אושר. זה היה נוראי אבל זה היה ונגמר וכבר לא ממשיך יותר. אז אני ממשיך הלאה.
כמה הודעות אחר כך זה קרה שוב. עוד פעם 8 דק על השעון. 8 דקות שהרגישו כמו 8 שנים בגיהנום.
ייתכן ולעולם לא אדע מה עשתה ואיפה הייתה באותם 8 דקות. האם היא התבוננה במסך ונהנתה מהידיעה שאני סובל בצד השני? האם רצתה לעשות דבר שהיה חשוב יותר ממני והלכה? האם נשפך לה קפה והיא הייתה צריכה להציל את מפעל חיה מקצר חשמלי?
הייתי מתוסכל מאוד. רציתי לכעוס ולהרים ידיים. אך מולה אין זה מקומי ואיני יכול להביע תסכול כי תפקידי לספק אותה ולרצונותיי אין מקום. צעצוע לא מרגיש ולא חושב. ואם איני יכול להביע תסכול אפשרותי היחידה היא לחתוך הכל ולעזוב. להגיד ששום דבר בקשר הזה לא שווה ומה אני עושה פה בכלל. איזה מטומטם שחשבתי שזה יהיה לי מהנה.
ואז, היא כתבה.
היא שינתה הכל.
היא שאלה אותי: איך ההמתנה גורמת לי להרגיש?
היא ראתה אותי.
וכמו בבריאת העולם מחושך נברא האור.
היא האירה את עייני.
היא האירה אותי.
עניתי כמובן!
עבד (אני): ״זה מטריף אותי. הידיעה שאני מחכה ולא יודע לכמה זמן או אם בכלל תחרי. חוסר הסימטריה אפילו קצת מכעיס. לא כי אין לך הזכות לעשות את זה. ככה ההיררכיה בינינו. אבל אני עדיין נשאר עם התחושה המאוד קשה וצריך להתמודד איתה. זה עוד אחד מהמקומות שאני מתפתח בו. לומד להיות יותר בחוסר וודאות ולא לקבל את מה שאני רוצה מייד.
משהו שמאוד חסר לי.״
מרכז היקום (היא): ״אז ממה שאני מבינה מזה , אתה אפילו אסיר תודה״
עבד: ״כן, אני אסיר תודה לך. זו הייתה חוויה רגשית מטלטלת. משהו שעורר כעס וסבל בהווה אבל חייב אותי להתמודד עם משהו שיעזור לי בעתיד ואולי יפחית סבל עתידי. עם הרווח הגדול של לדעת שאת מרוצה ומסופקת מזה.״
היקום כולו: ״אם זה טוב שאתה לומד להיות בחוסר וודאות ולא לקבל מה שאתה רוצה וזה משהו שחסר לך בחיים, נכון לומר שאתה אפילו תתעקש שזה ימשיך להתרחש. לא?״
עבד: ״במאבק ובקושי אני אומר, את צודקת.
זה סבל הכרחי״
עולמי: ״ויש בך הנאה מכך… תבקש יפה״
עבד: ״אנא ממך תמשיכי להשאיר אותי בהמתנה וחוסר וודאות שמפתחת אצלי את היכולת והסיבולת שחסרים לי מאוד. מה שחשוב הוא שמלכתי בעלתי נהנית מזה וזו תכליתי״
רואים את גדולתה? מבינים מה קרה כאן? או שגם אתם מסונוורים כמוני? מסבל ותסכול היא הפכה בשאלה אחת את תחושתי לעונג ואושר. היא הביאה אותי להתחנן לקבל לדבר ששנאתי. היא בראה עונג מסבל.
אם זה לא כוח על איני יודע מה כן.
ההתכתבות שלנו נמשכה. והיא השאירה אותי לחכות. פעמים רבות. אני משער שלעיתים בכוונה ולעיתים לא. אך כל המתנה הייתה מתנה. כמובן שעדיין סבלתי ממרחב האי ודאות. אבל כעת ידעתי משהו חדש: אני מרוויח מהסבל בהווה, עונג בעתיד. והסבל עצמו מענג בידיעה שהוא יסתיים וכשהוא יסתיים התחושה תהיה נהדרת. בלי הסבל של לפני לא יגיע האושר של אחרי. לא יהיה קטרזיס.
והשינוי מורגש וחלחל והשפיע. הוא כבר משפיע ממש.
תוך פחות מיממה.
היום בבוקר היו כמה דברים שהייתי צריך לעשות. סידורים של יום שגרתי. ותוך כדי קיבלתי הודעה. מייד רציתי לעצור ולענות לה. הצלחתי לחזור לרגע של ההמתנה של אתמול ולחשוב שאני מסוגל ויכול וצריך לחכות ולהתאפק. התאפקתי בשבילה אז אני יכול להתאפק גם בשבילי.
וזה ממש עבד.
אני ממש עבד.
ואם זאת ההתחלה, אני מחכה מאוד לראות מה יצא ממני בסוף התהליך.
תודה לך בעלתי.
עבדך המחוייב והמסור.