״מחר נוסעים״.
שתי מילים.
הודעה אחת.
השעה עשר.
22:24.
הם כותבים לי מאותו מספר, המספר שלו. ואני יודע מי מדבר איתי כי הם תמיד מתחילים בלהגיד.
״היי. כאן האדון שלך״
או
״היי. כאן המלכה שלך״
מה שאומר לי מי דורש אותי כרגע.
ואני מגיב תמיד בשלום אדוני, שלום מלכתי.
תמיד מגיב לשניהם. שניהם שולטים תמיד. גם אם רק אחד מהם נוכח.
אבל הפעם קיבלתי רק 2 מילים.
״מחר נוסעים״.
אפילו לא יודע מי כתב לי. היא? הוא? שניהם ביחד?
מה הם עושים שם?
מדברים עליי, מתכננים איך לנצל ולהשפיל אותי?
מתכננים איך להכאיב לי?
צוחקים עליי?
או שאני בכלל לא בראש שלהם.
נחות ושכיח.
אני עוד מנסה להבין מי כתב לי ולמה..
ומגיעה ההודעה הבאה.
״נאסוף אותך ב10, תהיה מוכן לפני״.
אני עונה:
״כן אדוני, כן מלכתי. תודה לכם. מחכה לכם.״
אני לא ישן טוב. חולם חלומות טרופים ומטריפים.
שולחן מתכת קר באמצע חדר ישן ומאיים.
מבחנה ארוכה על השולחן.
סדוקה קצת בקצה אבל סגורה עם פקק.
יש משהו בפנים. אולי משהו טוב, מים? אולי משהו רע, רעל?
אני לא יודע. לא רוצה לדעת. וחייב לדעת.
אני מושיט יד, כי תמיד אני מושיט.
אני מנסה לפתוח. לא מצליח. הפקק צוחק עליי בשקט.
הידיים שלי רועדות.
משהו דולף מהסדק. טיפה אחת. לא נופלת. פשוט נעלמת באמצע הדרך.
ואז הקול. לא יודע אם זה שלו או שלה. או של שניהם.
“זה לא שלך לפתוח.”
אני קופא במקום.
מפחד.
שעון מעורר.
השעה 9:00.
מתקלח.
מתגלח.
מגלח הכל, כפי שהם דורשים.
שונא את התחושה הזאת.
שונא את הדרישה הזאת.
אבל מציית.
מסיים לארגן, קפה, להוציא את הכלבה.
9:45. אני יורד לחכות להם למטה.
כמו שהם דורשים, תמיד לפני. שאחכה להם.
שאשותקק שיגיעו כבר.
עומד ומזיע.
נוטף לחץ ופחד ממה שעתיד לבוא.
9:51. אוטו לבן מגיע ונעצר כמה מטרים ממני.
חלונות מוחשכים.
בעצם, אין לי מושג איזה אוטו יש להם.
מעולם לא נסעתי איתם.
אבל אין מצב שזה מקרי.
אין אף אחד אחר ברחוב.
זה הם?
אף אחד לא יוצא מהאוטו.
אני, כמובן שלא ניגש.
אם זה לא הם, זה לא חשוב.
אם זה הם, הם מחליטים.
9:53. הודעה נכנסת.
״אנחנו פה. באוטו הלבן.״
המלך typing…
מפסיק.
9:54.
המלך typing…
מפסיק.
9:55.
״יש לך עוד 5 דקות עד שמותר לך להיכנס לאוטו שלנו.״
המלך typing…
״תוריד חולצה״.
מה? מסתכל בטלפון. מסתכל בחלונות השחורים של האוטו הלבן. כנראה שאת הבלבול, או האימה, ראו לי על הפנים. עוד הודעה הגיעה מיד.
״נתנו לך פקודה״.
״אל תגרום לנו לחזור עליה״.
תכלס, כבר הייתי ברחוב בלי חולצה.
ואין פה אף אחד.
וזה מה שהם דורשים.
וזה לא חוצה קו אדום.
אולי קו ורוד של פומביות.
אבל הפקודה לא בלתי חוקית בעליל.
אז אין פה באמת שאלה.
מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה.
מוריד חולצה.
תוקע את המבט חזרה בטלפון כדי לא להסתכל על המצב.
9:58.
״היית אמור להיות 5 דק בלי חולצה בחוץ.
פישלת.
לכן אתה נענש ותמתין 5 דקות נוספות״.
אני מאדים, מבושה, מאכזבה עצמית.
ומחכה בשמש השורפת בלי חולצה
באמצע הרחוב
מול החלונות השחורים
של האוטו הלבן.
4 דקות עוברות כמו 4 שנים.
אני קולט כמה זכוכיות שבורות על הרצפה.
הבזק של זכרון. מה נשבר פה?
אולי מבחנה?
10:04.
״תסתובב. פנים לקיר. ידיים לצדדים.״.
מבצע מיד.
שמח לקבור את עצמי מבושה.
אני עומד, בלי חולצה, פנים לקיר.
הידיים לצדדים. הטלפון ביד.
אני עכשיו שלהם.
אני שומע את דלת האוטו נפתחת.
אני שומע צעד כבד יוצא מהכיוון של הכביש.
אוקיי, זה הוא.
הוא כנראה נוהג.
היא כנראה לידו.
אני מריח אותו לפני שאני מרגיש אותו.
הוא מאחורי.
יד מונחת על העורף שלי.
ממש מאחורי האוזן.
נשיקה בעורף.
אני רועד.
״שלום עבד״.
אני מרגיש יד נכנסת בגסות לכיס האחורי של הג׳ינס שלי.
חופנת את התחת שלי.
יוצאת וסותרת לו.
נכנסת לכיס השני, השמאלי.
מוציאה משם את המפתחות שלי והארנק שלי.
הם שלו עכשיו.
עוד סתירה בלחי השמאלית.
של התחת.
אני נתון לחסדיהם.
לא יכול לחזור לדירה שלי אם לא ירצו בכך.
לבסוף, היד שלו יורדת מהעורף על הזרוע שלי עד לכף היד.
לוקחת משם את הטלפון שלי.
כל מה שהיה לי ברשותם עכשיו.
שליטה מלאה.
ואני מרטיב מזה בטירוף.
הוא לוקח צעד אחורה ואני שומע צליל של תמונה.
הוא צילם אותי.
״שיהיה לך למזכרת עבד.
עכשיו בוא.
תיכנס מאחורה מהדלת הזאת״.
הוא מצביע על הדלת שקרובה למדרכה.
״כן אדוני״.
אני הולך עם ראש מושפל.
הוא עומד שם.
מסתכל.
בוחן.
מוודא שאני לסיפוקו.
מוודא שאני טוב מספיק.
מחפש ואוסף טעויות שלי כדי להעניש אותי אחר כך.
אני מרגיש מושפל,
אני אדום.
אני מזיע.
אני נבוך.
אני בלי חולצה ברחוב.
ניגש לדלת ופותח אותה.
אני מופתע מאוד.
המלכה יושבת מאחורה.
לזה לא ציפיתי.
היא מחייכת באופן שמפחיד אותי מאוד,
וגורם לי לקפוא.
״תיכנס עבד. שב״.
קור מקפיא באוטו.
המזגן מופעל בכוח מקסימלי ואני עובר מחום נוראי לקור מקפיא.
״תסגור את הדלת ותפתח את החלון״.
״כן המלכה״.
סוגר את הדלת, פותח חלון.
המלך, אדוני, נמצא שם.
מחייך גם.
מקפיא גם.
מצמית גם.
״תביא לי את האזיקונים״.
לא ראיתי שהם שם בכלל אבל הם שם, על המושב האמצעי. ביני לבין המלכה.
אני לוקח אותם.
שם לב שהיד שלי קצת רועדת.
נותן לו.
״תתפוס את המתלה.
שתי ידיים״.
הוא פוקד עליי ואני מבצע.
תופס בשתי ידיים את המתלה מעל החלון.
הוא משחיל את האזיקים, מקיף את הידיים שלי,
וסוגר את האזיקון.
אני נרתע מהצביטה של העור.
הוא רואה.
הוא מחייך.
הוא מהדק עוד.
כואב לי.
הוא הולך, עושה סיבוב סביב האוטו ונכנס חזרה למושב הנהג.
הוא נכנס ומתיישב.
מסתכל עליי. עדיין עם החיוך הזה שלו.
ולוחץ על כפתור שגורם לחלון של האוטו מהצד שלי להיסגר.
הוא מסתכל שוב לאחור והפעם מסובב את הראש עד הסוף.
הוא והיא הצליבו מבטים מלכותיים.
הוא רכן אליה והם נכנסו לנשיקה תשוקתית מאוד.
אני יושב שם.
מרטיב.
מרטיב, מרטיב.
מרטיב עוד קצת.
הם מסיימים, לעכשיו.
הוא פונה חזרה להגה ומתחיל לנסוע.
באופן שמצמית ומקפיא את הדם בעורקים,
הקשב שלה חוזר אליי.
היא כולה מפוקסת וממוקדת בי.
הרגשה נפלאה והרגשה נוראית ובעיקר הרגשה שאני חי.
התחלנו לנסוע.
המשך יבוא.