אז הייתי באורנגרי. הליליז של מונה (ראיתי בעבר הרבה עבודות שלא(, פשוט לא עושות לי את זה. בסוך ישבתי שם איזה רבע שעה וכן לאט לאט היוםי התחיל לצוץ, אבל עדיין זה פשוט לא הטעם שלי.
אחר כך בלובר, המונה ליזה, היא פשוט מעלה תגובת גועל בעיני. ציור שאני בטוח שיש לו אינסוף איכויות ויש סיבה מוצדקת לפרסום שלו, אבל בעיני הוא פשוט סתמי. אז הגועל הוא לא כלפי מי שיודע להעריך, הוא כי אני בטוח שמרבית מאלפי האנשים שבאים לבהות בו כל יום לא רואים משהו מיוחד וסתם מסמנים וי.
לפני שלוש שנים, הייתי במומה, להיות בחדר עם סטארי נייט הרגיש אירוע חשוב. לא יודע למה. אבל התרגשתי. משהו שלהיות פיזית עם יצירה כל כך "חשובה", שלהבדיל מהמונה ליזה והליליות אני גם אוהב, גרם לתלושה ייחודית.
היום כן הייתה חוייה מיוחדת. בליברטי לידינג דה פיפל. זה תמיד תמונת ניצחון, ליברטי בוהקת בלבן ומניפה דגל, עטופה בהילה. אבל כשתקרבים, כעומדים ליד הציור הענק הזה ורואים בגובה העיניים את השוליים הכהים שאף אחד אף פעם לא מתמקד בהם, אתה קולט מה קורה שם. היא מניפה את הדגל, מתחתייה גופות של ילדים. אנחנו )אני( לא נותנים מספיק קרדיט לדלקרואה )שאפילו לא הכרתי בשם עד שהתעמקתי בציור(. זאת יצירת מופת שאני לגמרי מבין למה שמור לה מקום בהיסטוריה. וזאת לא היחידה שלו. באותו חדר היו עוד שני ציורים שלו עם אותם מוטיבים של עלות המלחמה.
זהו, אין שורה תחתונה, סתם word vomit שרציתי להוציא.