במדבר.
יש רגעים שמחים במדבר. אני לעיתים מוצא עצמי נהנה דווקא בחזיונות התעתועים, כשהשפתיים סדוקות, הלשון לא עצמאית, היא והחך בסט פרינדס. שם, ברגע שבו התקווה מתעופפת על גמל עם כנפיים (חזיון תעתועים אמרנו לא?), מגיע עילפון מנחם שמרווה את צימאוני, הלשון נמסה אל תוך עצמה, ליטוף של מים מתוקים מרככים את שפתי והנה כמעט שלא במתכוון הלשון יוצאת להרגיש טיפות של הנאה, שמעלה זיכרונות של עור, שמצטמרר לגלות מגע עדין בהפתעה. אוויר שנשאף ונבלם בתוך ריאות עטופות עונג, אנחה שמשתחררת מוציאה איתה חום קולני מספיק שמעביר גל של רעד, שמסתיר בתוכו את סוד הגוף הכמוס ביותר. בין חזיון אחד לתעתוע אחר, המדבר הוא מקום שלא תפגוש בו לב איש, מלבד עצמך. חול ועוד חול נערמים כמו זיכרונות של חיים שלא זכית לחיות. הרגליים נושאות אותי למצוא תקווה שעפה, אולי אמצא שם גם רגליים זרות שנושאות אותך למצוא לב איש.