צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

כתבי עט

פשוט תקראו, למה לתאר את העתיד לבוא. הוא יגיע.
לפני שנה. יום שבת, 12 ביולי 2025 בשעה 21:19

 

 

היה לי משעמם אז חשבתי לכתוב משהו… אולי משהו סתמי. בלי משמעות. אבל לא עלו לי רעיונות… אז סתם כתבתי מילים. בלי. משמעות. האמת, גם לא קשור לשום דבר, אבל מה אכפת לי בעצם?

 

 

סיפור על משפחה. מוזרה.

הסיפור מתחיל כש״רבע״ רודף אחרי ״קלוק״, איש הצללים שמחבל בניסיונות העסק המשפחתי להתרחב ולגדול. אחת הסצנות נפתחת במחסן נטוש, ברקע נשמע צליל של שעון מתקתק, תיק-תק… תיק-תק. גשם בחוץ, מכה על גג המחסן שעשוי מפח. ״רבע״, נכנס לאט לתוך המחסן, הטיפטוף מהמעיל שלו שספוג במים נבלע ברעש הגשם. נורה תלויה בחוט ארוך שקשור סביב קרש עץ, מתאמצת להאיר את החלל, ניתן לראות בעיקר עשן סמיך ו… תיבה, שמונחת מתחת לנורה. רבע מתחיל להתקרב לאט, סורק את המקום בעיניו, משתדל לנשום ולהשאר רגוע… ואז ירייה! 

- ״אסור לך להיות כאן רבע! אתה כבר לא מנהל את העסק... זה אני ו״פּיוטר״ עכשיו מאחורי ההגה ואתה יודע את זה״

שי (אח של רבע) לקח בעלות על החברה של רבע, הוא כרגע הבעלים בפועל של ״פרדיסו״, החברה שרבע הקים עם אבא שלהם, חיים.

פּיוטר הוא אח שלהם למחצה. אבא שלהם בגד באישתו עם בחורה צעירה בשם נטשה, שזה מצחיק כי היא גם נטשה את פּיוטר בגיל עשר. 

- ״שי… אתה יורה על אח שלך? אבא היה מתבייש עכשיו, אתה הצטרפת לעסק רק עכשיו אל תגיד לי מה לעשות, אני עדיין מנהל את העסק״.

- ״אתה לא מקבל את העובדה שאבא מת רבע… אני ופּיוטר יודעים מה אנחנו עושים.. אתה לא תצליח לתפוס את קלוק, נמאס לנו שאנחנו צריכים כל הזמן לחזור אחורה ולתקן טעיות שלך, צא מהעסק״. 

- ״או שמה…? זה גם העסק שלי שי״.

- ״פּיוטר הציע להרוג ולקבור אותך רחוק… אבל אתה אח שלי ואמרתי לרוסי המשוגע הזה שאני לא הולך לעשות את זה.. אז אל תקשה עליי״

- ״תגיד לפּיוטר שבלעדיי הוא בכלל לא היה נכנס לעסק הבן זונה הזה!! זה אני שכנעתי את אבא להכניס אותו!!״

-״אבל רבע אתה מעכב אותנו, פּיוטר צודק… אולי עדיף ש…״

לפני ששי מסיים את המשפט התיבה מתפוצצת ומעיפה את שניהם אל הרצפה, הנורה, שגם ככה לא עשתה עבודה טובה במיוחד, התנפצה. עשן כבד כיסה את חלל המחסן ושניהם משתעלים. שי קם לאט על רגליו, מוציא את הטלפון להאיר בפנס, מתקרב בזהירות אל מה שנשאר מהקופסה. הוא מאיר עם הפנס על הרצפה, אבל לא רחוק משם שי מבחין בכיתוב באולטרה סגול ״תעבדו יחד איתי, אם תרדפו אחרי לא תשיגו אותי בחיים. קלוק״

רבע: ״כוס אמא של הבנשרמוטה הזה!!״ 

שי: ״אני הולך לעבוד איתו… חלאס, הגיע הזמן לעשות סולחה..״

רבע: ״תגיד אתה דפוקקקק??? הוא ניסה לרצוחחח אותנו ואתה הולך ועושה איתו עסקאותת מה אתה מש…״

שי יורה ברבע.

מחייג לפּיוטר, ״הרגתי אותו, תגיע לעזור לי לקבור אותו״.

פּיוטר בתגובה, ״פיזדץ, אני מגיע…״

ו… זהו. ככה זה נגמר.

——————————————————————

 

 

״רבע״ זה היפוך של ״עבר״ אז… הבנתם.

״שי״ הוא כמובן ההווה. פרזנט/מתנה… תבחרו אתם.

״פּיוטר״ הוא רוסי משוגע, אבל הוא כמובן גם העתיד. 

״נטשה״ זה היפוך של ״השטן״, אבל זה היה סתם בשביל הכיף. אה והיא גם נטשה אותו בגיל עשר, שזה היפוך של רשע, סתם בשביל הכיף, אמרתי.

אה ואיש הצללים ״קלוק״, הוא כמובן הזמן.

 

 

לפני שנה. יום רביעי, 9 ביולי 2025 בשעה 15:20

 

 

אם היית יודעת

 


אם היית יודעת שאני עסוק, במישהי אחרת.

אם היית יודעת שאין בי רוח לשטויות.

אם היית יודעת שאני מסתכל, ולא עלייך.

אם היית יודעת שאני לא מחכה לך.

אם היית יודעת שאני שוכח.

אם היית יודעת שאברח ממך רחוק.

אם היית יודעת שלא אפתח לך את הדלת.

 


האם בכל זאת היית באה? איך בכלל היית נכנסת?

 

ואז צלצול הפעמון, דפיקה אחת בדלת.

אני ניגש, פותח, את מולי ועוד מחייכת.

אומרת לי - היי נעים מאוד, אני שמחה. ראית את עצבות בדיוק יוצאת, אז באתי בריצה.

 

אני עדיין קצת המום לקח לי רגע… ואז אני שואל - אנחנו… מכירים?

את עומדת שם צוחקת… חכה שתקווה תגיע, היא פשוט במדרגות, אני לא מבינה אותה, יש לך מעלית. למה להקשות? טוב אתה נותן לי להכנס, לכולם אתה נותן להמתין ולחכות? או שזו רק אני המיוחדת מכל שאר הרגשות?

 


ואז אני אומר… בטח בטח… אולי משהו לשתות?

 

*הפעם אפילו הקראתי. אז תסבלו בנועם.

לפני שנה. יום שלישי, 8 ביולי 2025 בשעה 14:18

 

 

היינו אני, את ורוח הקודש.

טוב, האמת שרוח הקודש לא הייתה, סתם הרגשתי צורך להעביר את האחריות למשהו גדול ממני שנכח באירוע. 

כן, זה ניסיון פושר להצדיק את הסימנים שהשארתי בך. הייתי כמובן יכול להגיד בקלות - הסימנים שהשארתי עלייך, אבל זה לא ימחיש את זה שגם כשהם הגלידו ובעיקר כשאני לא שם לצרוב עלייך חדשים, הסימנים שהשארתי בך ימחישו את זה יותר.

ומה אני גם מזכיר את רוח הקודש? הפעם האחרונה שהיא הייתה שותפה לאורגזמה זה הוליד את ישו… רוח הקודש בכלל בהתנזרות ודוגלת בויפאסנה. אבל במידה מסוימת המילים שלי שהתנגנו לך ברקע כמו צליל המתנה במעלית, כל רגע שהיית נשארת לבד, הצליל היה מצטרף להתנגן לך בראש והמילים שלי על מי את היו מלוות את הצלילים כמו שירי קלאסיקה כאלה… כשאתם מאזינים להם, אתם רק לבד, ואז אולי זיכרון עולה, רגש… יכול להיות? לא, נקרא לזה תחושה. בכל אופן… רוח הקדוש, סימנים, מילים… חלאס, גמרתי. 

 

היום היה הרבה מלל כאן… בסוף הוא בעיקר לעיניי. 

לפני שנה. יום שלישי, 8 ביולי 2025 בשעה 10:46

 

אם רק תאמיני לקללות הברכה

אם תתמסרי לאומץ בכניעה

תגלי שמש שוקעת בזריחה

תרגישי חום עוטף את קור הלהבה

נצלול עמוק לקרקעית

נרדים קולות מבראשית

נאזין לרוח בלחישה החרישית

סודות של גוף שנשאיר על הכרית

תפלי מגובה רב בחושך עלטה

אין מי שיחזיק רק את בתוך הנפילה

שברים ממך יתפזרו בכתב חידה

רק אחד נמצא עקשן אוחז במפה

רק זה רק הוא יביא לפתרונה

 

 

לפני שנה. יום שלישי, 8 ביולי 2025 בשעה 8:41

 

 

כולנו עוסקים בדבר אחד ידוע, לעטוף מתנה שניתנה לנו לחוות את המסע בדרך קצת שונה. אז איך יכול להיות שכל איש אישה וכלב נופלים כאן לתרמית החוויה? להיות רק אלה שרואים הם במראה… גם אני אוהב שקר, לשתות את האמת בקש ולתקוע גרעפס של הצגה. מצחיק לפעמים איך כל אותם ״אלוהיי החוויה״ מבטיחים כמו בפרסומת למצוא לך פתרון מהיר וקל למצוקה, את בכלל עוד מבולבלת בין רצון להגדרה לבין הצורך בעזרה. כל אחד שולט הוא בכאילו, כל נשלט הוא ״נגע רע״, כל שולטת כאן קוראת הצילו והנשלטת דבקה במטרה. כולנו כאן תחפושות של עודף זמן, שחקנים שחוקים של חוסר. מה אם ניצוק, נכניס, נחדיר קצת תוכן, נוסיף מילים מייגעות ונשתה אותם כמו קוקטיילים, נשתכר מהכניעה לעשות דבר עבירה, אולי אפילו נחנך בהצלפות גוף של פלסטלינה לרדת אט למטה להרגיש באדמה.

 

 

לפני שנה. יום שלישי, 8 ביולי 2025 בשעה 8:21

 

כן?

לא?

נלך על בטוח, אולי.

 

אולי הכל היא חגיגת הצבעים של הטבע, אלה שכל אחד בהם רואה משהו אחר. תחילתו של האחד במסע שכנוע והמשך של השאר בהצטרפות האמונה. אני רואה זה צבע, כחול אמר בקול חד וברור, אמרו השאר ראו זה פלא בכלל חשבנו שהצבע הוא חום. אז אולי, אולי את תאמיני שאין תחתייך קרקע ואולי את תאמיני שהשמיים קרובים כל כך למגע, אולי תשמעי את הטבע לוחש לך באוזן מילים שבעין שלך תגלי איך הכל כאן נצבע מחדש.

הרי אלוהים בעצמו בנה כאן הכל, יש שיגידו אפילו בנס הכל קרה כאן, צירוף מקרים, אבל יחזרו הם להכות שורש אדמה בטבע ויודו שוב לאלוהים, שאחראי על מעוזי הטבע ואוחז הוא במושכות היקום. אבל… אולי, אולי הכל זה במוח, הכל זה במה שאנחנו מסכימים. להאמין וגם לחוות.

גן עדן שלם ניתן לנבראים, אך הם דווקא רצו דברים אסורים, ומי אנחנו אם לא אוסף של קולות אינפנטיליים, נחש, מבוך. מבוך זה מעניין… אולי. אולי אנחנו במבוך החופשי והפתוח ביותר, הרי, לא אני אמרתי ״הכל צפוי והרשות נתונה״. החיים… מוח, תודעה, ודלת אחת שנפתחת ומה שמאחוריה, נקרא - מציאות.

 

מתיש לעיתים לראות את המילים מקפצות אל מול עינייך, כמו קרקס שעוסק באומנות השקר. מסעיר לעיתים לשמוע קולות של מסר בשפה זרה, שהגיעו הם עם בול בדואר מארץ רחוקה.

 

 

לפני שנה. יום ראשון, 29 ביוני 2025 בשעה 16:02

 

האם תגרום לה להאמין, ברגע בו היא חוזרת בשאלה, שהדת שלה היא בעצם אתה?

איך תרכך לה את הלב אם אפילו מילולית אתה נהנה להצליף בה בחוזקה?

ומה כשהיא תשאל לרגע, בשביל מה כל זה, מה המטרה?

איך תצליח להסביר לה, שכשאתה מקפיא כך את הדם, זה בכלל בשביל לעצור את השעון?

ועל הרגעים שבהם אתה מחמם עד שישרוף, מה תגיד אז?

עכשיו, איך תגרום לה להאמין, ברגע בו היא חוזרת בשאלה, שהדת שלה היא בעצם אתה?

לפני שנה. יום ראשון, 15 ביוני 2025 בשעה 6:10

 

 

מודעות תודעה רוח ומה שביניהם.

 

קיים קושי להסביר לאדם על מצג השווא, משוכנע שעיניו רואות מציאות בלתי מתפשרת של אמת אחת. קשה גם לגרום לו להבין שזה המוח, חלקי הנפש ומעגלי האמונה, שמשאירים אותו למטה להאמין שכולם שם חיים כיד המלך, ועליו לא שפר מזלו. כמה פשוט זה להכנע לקולות שמפעילים בך את חוסר התועלת של סטטיות מתפשרת עטופה בקורבנות, שמלקקת את הפצעים ומזילה דמעות מלאות מלח, להגליד מהר את הפצעים רק בשביל שיגיעו במקומם שוב חדשים. קיים קושי להסביר לאלה, ששלום עושים במלחמה, שלקום אל חוסר הודאות, לפעמים ללכת ולפעמים לרוץ, עם מה שיש, זה יותר ממספיק, כי אם תראה לפחד את האומץ, יבוא רגע, ממש כמו הבלחה של חופש השליטה, ואולי זה בכלל לא קיים, אבל תבחר להאמין עד הידיעה הבטוחה, שלבחור לקחת החלטה, זו אחריות שניתנת רק לך. אז אולי, יום אחד, תסתכל מלמעלה על אלה שלא שפר עליהם מזלם, תאיר ותעלה אותם אליך לנשום את השמיים, ללחוץ יד לאלוהים. ואז מיד בחזרה, תצלול אל מה שנמצא עמוק מתחת לגן עדן, הממלכה של השטן.

ברוכים תהיו אתם בממלכתי, רק תאזינו ותקשיבו לקול שאני לוחש באוזן, אחר כך תאמינו, גם ככה אין לכן ברירה.


————————😇❤️😈————————

לפני שנה. יום ראשון, 15 ביוני 2025 בשעה 5:09

 

אני בעיצומה של השנה השישית.

השנה השישית שתיסגר בחקר מעמיק, בסקירה רחבה, של העצמי. הלבד. הרחבת מימדים של קירות הנפש, בצפייה פנימה. קולות חרישיים, פיתויים של זימה עטופים בחוסר משמעות. צלילים עמוקים, כמו סונר במעמקי האוקיינוס שנשלח בתדר לחפש ולמצוא עצמים בלב עומק הנפש. 

קיימים בינינו כאלה, שמאמינים בליבם כי שבר של מראה מנבא את 7 שנות מזלם הרע שמגיע. אני בהחלט לא מאלה, מארג האמונות שלי הוא קצת יותר כמו הסימנים שמשאירה על העור רצועת עור התפילין, ותאמינו לי שזה לא פשוט ומוזר מאוד אזכור התפילין באתר שכזה, אבל מצד שני גם זו קשירה הרי, לא? 

חרגתי, אחזור לרגע לאותה מראה, שהרי לא חייבת היא להיות זו הפיזית, אלא מראת המציאות יכולה להיות זו שנשברה. לראות לרגע חלקי מציאות מתפזרים אל מול עינייך ובכולם נמצא אתה.

אני בעיצומה של השנה השישית.

לחבר ולהחזיר את כל שברי המראה למקומם ולהדביק אותם בדם, בכוח, בעוצמה שקטה שלא תפורר אותם לרסיסים.

 

כל הכבוד לעוסקי הפרשנות, מעט זכו להיות תחת זכוכית מגדלת מעל המילים שלי, שרבים מהן לא זכו להבנה, אבל אין זו הבנה אבסולוטית. קצת כמו שאין זו משמעות אבסולוטית.

 

 

לפני שנה. יום שבת, 14 ביוני 2025 בשעה 15:44

 

 

שתיקה.

לפעמים רק להביט בך. בלי ציפייה. ללא הבעה. תחושת זמן שכולה טובעת בערפל, בלבול שמתלבש עלייך לכסות את כל מה שהעיניים שלי מפשיטות אותך ממנו. 

חלל שמתמלא ברגישות, חושים שצובטים אותך בחדות, לבדוק אם זה חלום. ממוקדת נשימה את נשארת שם, נופלת אל תוך נוכחות כנועה, להיות מכורה לסוד שפעם רק קול פנימי לחש לך, ועכשיו הצרידות הנמוכה בקולי לוחשת לך בקסם להבלע באדמה.