כתבי עט

מניגנת כינור ברקע

וכאן אין כלום חוץ מהרגע

את מביטה אני שותק ואז לפתע

כאב זול עומד בפתח

יד מלאה ברחמים נשלחת לעברך

עיניים עצומות דמעה רכה נוזלת על לחייך 

תעיזי רק לחשוב שהכל זה בדמיון

שאין מגע אין דמעות רק הלב מעיד על השברון

הכאב לאט פחות מורגש והדלת נטרקת

ואז לבד פתאום מגיע עוטף את הלילה בבדידות

כמה כבד פתאום הזמן שבא אז בקלות

מנגינות כינור ברקע

מעירות את המציאות ברגע

החושך מאיר את פנייך בלי צבע

כל זה לא נכון כל זה לא עלייך

את בכלל חוגגת סוף חדש בחייך

הדימיון הוא שלי על שבר כלי

על רעד שעובר בעצמותייך

אבל בעצם לא קרה דבר הכל מאחורייך

זה רק אני שנשאר 

למרות שאת זו שנפלת על ברכייך

אני פותח את הדלת

אני זה שטורק אותה עלייך

אין דמעות אין דם או כאב

אבל בכל זאת השתנה צבע השמיים

נזלת כשהייתי בתוכך.

יצאתי ונכנסתי, בראש שלי בכל פעם שמעתי צליל של פעמון, כמו בחנות מזכרות עתיקה. כשנכנסתי, בדקתי בתוכך כל תחושה שארצה שתזכרי בך, כשיצאתי המבט התחלף למוכרת מאחורי הדלפק שלא הצליחה למכור ללקוח מוצר שישאיר אותו להזכר ברגע. נכנסתי שוב ויצאתי שוב, בין תקווה ליאוש, מהר, לאט, מבט, עיניים שנפגשות, ידיים עוטפות זימה מלוכלכת אבל מתוקה כל כך. רגע קטן, הפסקה, ואז את מסתכלת עליי ואומרת ״אני רוצה…״ ואני נושם לרגע שולח לך מבט מלא באש של רחמים ואני אומר ״מה…?״ בלי להתחשב בחוסר היכולת שלך לומר מילים מדויקות. שתיקה של שניה ואז ״נו… אתה יודע״. אני ממשיך לשתוק רק לרגע ואז חצי חיוך, רק קצות השפתיים שלי שעולות מעלה בצידי הפנים שלי ועיניים של ליצן זדוני שמשמרות בך כאב קטן ואז עולה בך צורך להגיד ״אבל לא על הברכיים… לא ארד בשביל אף אחד על הברכיים״. מהר מאוד המבט שלי מתחלף העיניים רושפות אש אבל שקטה ואני אומר ״אז לא… לא צריך״. המבט שלך מתחלף כל כך מהר כאילו חשבת שהעסקה כבר סגורה באותה חנות מזכרות, אבל הלקוח סירב וגבו כבר אלייך ואותו פעמון של דלת כבר נשמע כמו אכזבה. תפסתי אותך והמשכתי… ואת שוב… נוזלת… משאירה על המצעים את המחשבות על חוסר שביעות הרצון שלי ממך. 

יום למחרת הסצינה חזרה על עצמה, קצת שונה, כי אין יום שנראה אותו דבר. הפעם לא דיברת… רק ירדת על הברכיים בלי מילים, והנה משפט, שביום של אתמול היה נראה שאחזת בו בכבודך, נשבר ביום שלמחרת. לא דיברתי, גם לא חייכתי, הפנים שלי היו חתומות, אבל מאותו יום כבר ידעת לחכות על הברכיים, ובימים שלא? נמשכת בידיך, בשיערך, מהעורף, וירדת שוב, על הברכיים, גם אם זה רק בשביל להמתין.

אז אולי בסוף קניתי את המוצר באותה חנות מזכרות, ואולי את בכלל הלקוחה ואני המוכר, ואולי שנינו אורחים בחנות של מישהו אחר.

הלוא גור אריה אתה

גדלנו התבגרנו צמחנו 

בממלכה שבה גדלתי, ממלכת החיות. ניסיתי לטרוף ולצאת לציד לפני שגיליתי את יכולות השאגה או את הניבים החדים לנעוץ בטרף, בכל פעם שהייתי מנסה אז להסתוות, היה מגיע אריה אחר, כזה שדומה לי, מתקן ומורה לי לעשות אחרת וגם מכריח אותי להביט רגע במים הצלולים בנחל ולראות, שאין בי את היכולת לטרוף. צחוק עז היה נשמע בממלכה, על האימונים של השאגה, נשמעו לי מרחוק קולות שכגור אריה זיהיתי אותם כלעג על כך שהייתי חוזר שוב ושוב אל אותו נחל לבדוק אם צמחו כבר הניבים. 

ויתרתי, הלכתי לצוד לבד, לא סיפרתי לאריה, מלך החיות, שיצאתי לדרך משלי, וגם זו שלצידו… נו… הלביאה, לא סיפרתי. ספגתי מכה אחר מכה, עלבון ועוד מטעמים ששמורים לחיות אחרות. אולי אני בכלל לא מכאן? אולי אבא הוא אריה אבל אני בכלל איזה לוויתן? הייתי חוזר שוב אל אותו נחל, אתם יודעים… לבדוק את הניבים… ובכל פעם הייתי עושה גלים קטנים שהשתקפו להם במים, מוציא אוויר של יאוש, גם על זה שהשאגה, שאצל כאלה כמוני היא כל כך מרשימה אבל אצלי היא לא יוצאת, לא נשמעת. כמה אפשר להסתובב עוד בתחפושת של אריה כשאתה לא מצליח להראות לשאר החיות בממלכה שאתה אחד כזה, כזה כמו אבא… מלך החיות.

ויתרתי… יצאתי למסע… לא לציד…

מלך החיות לא הכריז בממלכה על אובדן של גור, על בריחתו של היורש. המשיך המלך בהתנהלות סדירה, יש ממלכה לנהל, אז מה אם אין יורש, יש כרגע סדר לעשות, יש צבועים ועוד חיות, שרוצות לנגוס בתואר, רוצות להיות, השליטה, המעמד, לקבוע לכל שאר החיות. אין זמן להתעסק באחד כזה שברח בגלל שלא מצא שיוך, רק בשביל להותיר על פניו חיוך, כזה שהשאר יבינו שיש מלך עתידי, רק… הפוך.

עברתי דרך בתור גור, הייתי צבוע, הייתי אפילו למור… למדתי מכל חיה כל צבע, למדתי קולות שהן לא שאגה, אלא ציוץ או נהמה. ולכל מקום אליו הגעתי בהתחלה זרעתי מעט פחד, אבל אחר כך הייתי להם מלך, רק ש… אחד כזה דמוקרטי… לא חילקתי הוראה ולא קבעתי. כל מי שהגיע אל מולי רצה לבד להיות צבא שלם ולשרת את רצוני, אפילו בלי שאמרתי. 

כמה מוזר זה היה… בכל מקום שבו הייתי במסע, בכל אורווה, אפילו גם בלול, היה שלב שכולם התפקדו, האמינו כשאמרתי שזו שמש, גם כשזה בכלל היה מבול.

ואז החלטתי לחזור… כבר לא גור, גם לא אריה, בטח לא סטנדרטי, אבל בטוח מלך, אחד כזה שלא סתם ככה בלי סיבה זורע פחד, אלא מנגן על רצונות וגם צרכים, בעיקר של אחרים. אבא… האריה… המלך… הביט בי בעיניים עצובות, נכון, לא חיפש אותי וגם לא שלח למען זה אף אחת מהחיות, אבל כל כך שמח מזה ששבתי, לשבת על כס המלכות, כי לא רצה הוא שאהיה מלך מתוך פשרה אלא מתוך מהות. כוונה ברורה להיות שליט, כי הממלכה כולה בנויה, מכל כך הרבה חיות שונות ומשונות ועכשיו יש מלך שדובר שפה זרה, ולא אחת, אלא של כל יציר נברא בממלכה, הוא יודע להיות זברה ואפילו גם כבשה, אבל לא שוכח הוא לרגע, הוא אריה, הוא מלך ובעל ממלכה, הוא יודע להיות בשביל כולם המענה, הפתרון והתשובה, רק שבלילה היחידה שהופכת משרתת זו דווקא המלכה.

את

הצעתי לך להגיע… רציתי לראות מה זה לשחק באש. ידעתי ללכת איתך על חבל כל כך דק שהקשירה שלך בו הייתה נעימה סביב הצוואר. מהר מאוד הבנתי איך להחסיר לך פעימה ואז להחזיר בריבית כפולה ומשולשת. הצלחתי לחמם בדיוק במקומות שקפוא בהם והצלחתי להקפיא איזורים שהלהבה בהם שינתה פניה כל כך מהר עד שגיצים של קרח בערו בך.

את פרי אסור וכשבחרתי בך ידעתי שאפול עם השיניים בדיוק עלייך להשאיר עלייך חותם של רעל בחייך כי שייכים הם למישהו אחר ואליי את מגיעה כדי להאיר בך חלק ששכחת כבר שקיים.

אגרת לך שקר אחרי שקר עד שאמרת רוצה אותך לא צריכה את בכאילו הוא עושה אותי רעה ואיתך זה בלי אולי ובלי אפילו כאילו שד יצא ממנורה ואני לא ידעתי שבכלל יש לי בקשה

ואני לא הגשמתי משאלה וגם הבקשה לא ממש הייתה אבל אז פתאום עלה בי צורך לראות בך אישה לא כזאת שהולכת אחרי שהשאירה טביעות אצבעות מיוזעות על הקירות הלבנים כאילו נשארות רק לזיכרון על כך שהיה כאן פעם משהו זול בלי מטרה

ואז נוצר הקשר בין קנאה לכל ׳כאילו׳ שעושה אותך רעה לבין הרצון המלוכלך להעניש בכעס ולהחזיר בחזרה וכשהיה זה אני שדרש ממך כלא לא יכולת כבר להחזיק ובחרת מפה עם סימן של איקס שם הוראות פשוטות וכתוב רק להרחיק

היית כאן, ישבת ימים שכבת לילות ופתאום נשאר כאן לא הרבה, רק ממש אותם הזיכרונות, איך טביעות האצבעות לא צבעו את הקירות אלא דווקא הכתימו בכוויה את ההוא שפעם חשב שאש כבר לא תיגע בו כי הרי הכל הוא כבר ראה

נעים היה להיות שוב ילד כי אני זוכר שהיה רגע שבו רציתי כל כך להיות כבר מבוגר ועכשיו כשהגיע רגע נפגשים הם במראה פתאום אומר הילד אשאר כאן אחיה את שהיה ואני שואל אבל תשוב לבקר אותי נכון? אולי לא להרבה זמן נו… כזה בקטנה ואז הילד צוחק בפראות צינית ומחזיר למציאות ואומר הייתי מתחלף איתך עכשיו להשלים בי עם כל חלק ואתה רוצה אותי איתך? אני מסתכל עליו בהלם ואז פתאום הוא נעלם ונשארתי עם הרגע שאולי יחזור בחזרה בלי להבין את המסר של הילד או שבעצם כן אבל איפה זה כתוב שאי אפשר להיות שלם בלי להתגעגע למי שפעם היה לו קצת נעים להרגיש חזק את רעידות האדמה

כמה זמן הייתי מנותק… ללא שום צינורות מנשימים ועדיין קו אחד רצוף שמוביל אותך לפגוש אור לבן בוהק שאף פעם לא באמת מגיע

ואז… שיאים קטנים מתחילים להגיע, אחד שלילי עוד שניים חיוביים וככה מתחלפים הם ביניהם. אור לבן בוהק באמת הגיע, אבל דווקא כזה שמבשר על החיים.

ואחרי שהגיע זעזוע, בהחלט התרועות הן לכבודך ותהלוכות של עצמאות מעידות שנחתם הסכם שחרור של מה שפעם היה רגש, בידיים של מישהו אחר, דווקא היום יוצא הוא לרחובות לחגוג בשמחתך, זו שהציבה דגל דווקא על השמש, המקום הכי שורף חוץ מליבך.

ואז אחרי מילה ועוד אחת שמעידות על מה שנותר עוד מהלב, זה הזמן לכתוב שמה שהכי אני רוצה זה שתרגישי, אבל הפעם בכאב. להצית אותך לאט לא כמו מדורה אלא לייזר ממוקד למטרה עד שישרוף בך חלק חלק וישאיר צלקות דמויי פחם. לחנוק אותך יהיה כבר לא מספיק כי בא לי להוציא לך את נשמתך, שתביט מעל, תראה אותי שם מעלייך ותבין שאין לך דרך חזרה, ואז להחזיר דופק לחייך, כדי שעינייך יפגשו בלא אחר, מזה שיחזור עוד לבקר, סיוט אחרי סיוט אני אהיה לך עד שלא תוכלי ותצרחי בזעקה את שמי רק כדי שאחזור בחזרה. ושוב אחר כך איעלם. הפעם לאגדה אחרת, רק קצת יותר שלם.

הר געש…

גחמה אחת שלו והוא מעמיד חלקים מהאנושות בסכנה, אפילו סתם יום רע אחד כזה שלו, הרי למי זה לא קורה? לכולנו, אבל… אצלי הרי געש יום רע הוא יום כזה שלא התאפק בו והנה עוד כמה כבר לא איתנו. 

פעם הר געש דווקא לא היה תחת הזכוכית מגדלת שלי, מה שחימם את מזג האוויר שלי היה החושך, אם אנחנו עוסקים כבר בתופעות טבע אז תקראו לזה בולען. לא כמו אלה באיילון כן? קצת עמוק יותר מזה. כזה שכל רעש שם חוץ משקט נשמע כמו כמו פחד מכריש בלב ים, שקט, אבל השקט המסוכן ביותר. 

והנה להן תופעות טבע שמדברות בשפה של רגש אבל מביעות אותו שונה כל אחת, ואולי אני, את ובכלל כולנו, כל אחד עולם קטן. יש כאלו שיש בהם אוקיינוס רווי סכנות וכשזה מעל פני הים אז יש שקט ממכר אבל צלילה קטנה ואולי שוב לא תחזור לשם יותר. יש גם כאלה שכל הזמן בוערים לבה רותחת, מזהירים מפני עצמם אבל לא בוחלים ומיד אחרי ההתרעה שולחים אש כדי להרחיק מעצמם אפילו זמזום אחד של זבוב, גם אם זה יפגע באנושות כולה. 

ויש עוד כל כך הרבה כאלו שאפילו לא הזכרתי, אבל אסתפק בשניים שהם אותו אחד.

*לדעתי על מילים צריכה להיות מדבקת אזהרה בדיוק אחת כזאת יש גם על סיגריות - זהירות! מחקרים מראים כי מילים הן דבר ממכר.

אבל את האזהרה הזו אני אוהב יותר - זהירות! מילים עלולות לפגוע בבריאות סובביך.

לא רוצה לעטוף, ליפות מציאות מתבקשת, לא להתפשר על חובות ויש עוד מקום ברשימה הזו.

היה קשר ״קליל״, את היית זקוקה לחופש, אני הייתי משב רוח רענן ותוסס ואז זה נגמר כצפוי, כי הדרישות שלי לא תאמו את מיקומך. 

את יצאת לחופשי בזכותי, בגללי, ואז הוצאת גם אותי לחופש, חופש מחלה. היית מתנה בשבילי לחידוד החושים, הרצונות והצרכים. אני רציתי יותר מלהיות לך נתיב מעבר. ואת, שלא באשמתך, זקוקה לחופש של לבד והתבודדות.

זכיתי להבין, שיציבות, דאגה, רגש בלתי מתפשר, כמיהה רצון והשתוקקות, אלה הכלים שזקוקים לך כדי לקבל ליטוף על ראשך כאות להתנהגות טובה. וזה היה כמעט, אבל המסע ממשיך.

אני בטוח, אני יודע מה תקבלי, למה אני מוכן, על מה אני חותם כשאני סוטר לך על הטוסיק, כשאני אוחז בצווארך כמו אחוז טירוף רגע לפני העילפון שלך. אני יודע, אני בטוח ששם במקום שאנחנו הכי לבד, יש לי את החופש להיות אלים, להכריח, לקבוע, להוריד, לאחוז, להכאיב, לצלק ולהשאיר בך סימנים וחתימות בצבעים אדומים כמו לב שדופק בעוצמה ומנכיח את פעימות הדופק בעוד חלקים חשופים בך חוץ מהמכונה הזו בחזה שלך שגם היא כבר מייללת את שמי בתחינה רעבה.

האמת… התעייפתי, החיפוש בזכוכית מגדלת אחר נמלה חרוצה שלא נשרפת תחת קרני השמש שפוגעים בזכוכית מעט מתיש. אני מוכן, הרצון שלי שם, הצורך שלי מוצב בראש הפסגה, הכוונות שלי חדות וברורות. נכון, יש בי כעס, יש בי עצבים מתפרקים, הבעת הפנים שלי לפעמים משאירה אותה מקורקעת על ברכייך לחכות לליטוף על ראשך, אבל הקושי שלי בשינוי הדרך כבר נותן את אותותיו, זה כבר נראה כמו אתגר בלתי אפשרי לשנות בי קווי יסוד אלה. אני רוצה שתהיי שם לקבל כוח, שתהיי שם לפעמים להתפרק ממני, כי מעט מהשחרור שלי תלוי ביכולת שלך לספוג ולהכיל, היכולת שלך לרכך ולהיות ילדה טובה גם כשאני אוחז בעזות בצווארך עם ידי שמתהדקת מסביבך היא הכרחית. אני מוכן להיות עבור זו שתגיע עולם עשיר של גוונים אם תצליח לקבל את הגוון הכי שחור ועמוק שלי.

אחת עזבה, ועכשיו… אני מעט מתקשה לקום לחפש את זו שתוותר על מה שהייתה רק כדי להיות מה שתהיה, עבורי.

לא הייתי כאן כמה חודשים, ועכשיו כמו אגואיסט חסר תקנה אני חוזר כדי להתמלא שוב, בעצמי.

תביני, הנוכחות שלך חסרה לי, יש בך ג ו ו נ י ם שאני כאילו נהנה לצבוע בהם ואיתם. אין לי את זה בפשטות, אני עומק ומורכבות ואם אני כועס זה כנראה בגלים, ואת לעיתים יודעת לעשות אצלי גלים. שוב. לא טוב בפשטות.

………….מתהלכים השניים בין שדות פורחים, צבעים של טבע בשיא פריחה של אושר וחיים. מביטה את בורד בוהק לך בצבע של הלב הזה שפועם בך. תעתועים רבים יש בורד, יודע הוא להיות כהה, יודע גם בהיר. וכל מנעד הצבע שבין החושך אל האור. הוא מביט בינתיים אל השמיים, צובע לו תחושות בצורות של עננים, פעם הוא רואה ילד שרץ אחרי כדור, והנה ענן אחר מגיע, ושם זו חוויה אחרת. שניהם אוהבים טבע, מעריכים את הרגע, שאולי בעוד זמן, בעוד רגע, שיעבור גם על פניהם. קמטים פתאום יגיעו, יחרצו את זמנם של אחרים בעמוק בפניהם. ואז צץ לו איזה רגע, זיכרון פתאום המריא והגיע, משך איתו חיוך, משך איתו שמחה, על רגע בו היו הם מתבוננים על החיים בצבע, בזמן שמה שנהיה נעים לאוזן, אלו קלידים שחור לבן. ואז כמו ברגע ההוא, העיניים נמשכות להתבונן, אבל היו אלה עיניים, שדרכם אנו חיים. היא ידעה להכניס צבע ורד, והוא ידע לצייר לה עננים……………

גשם קר מצליף על חלונות כהים ואני ספוג בזעם.

את קוראת לי, אומרת, אהיה שלולית לצהול בה את כעסך ביום גשם כזה. אהיה גם מטריה לך, אם רק תרצה.

אני ברגע, נמס אלייך רגש. טובל בך נחמה.

את צובטת את עצמך, איך הצלחת? הזזת בי קירות, הרחבת את כל החדרים. האם ככה זה מרגיש להכנע לכאב זר עם פנים מוכרות?

סיממתי לך תדר ומרחתי עלייך קרב בין צבעים של מכחול לרעל אהבה. טבעות של אש שבעיניי מסחררות את הסערה שבעינייך.

אתה רוצה להלחם? שאלת אותי. אני אצעק, אשרוט, אטרוף לך את הדעת, אני אפגע בך, אשאיר בך שקע, בור של מטאור שלא תצליח למלא. לא תצליח להסתיר, לא להתעלם.

אני מסתכל עלייך. מחייך בטעם קרמל מלוח. את אוסף של פחדים, את חומר בעירה לאש שלי. מוציאה מתיקות מילולית בדמעות מלוחות מאהבה.

שלך אני. פורקן של שמחה רועשת, של בדידות לוחצת. אתה מקפיא לי את השמש וממיס את הנחלים שזורמים בקצב של הנשימה שלך אל תוך הנשמה שלי.

שלי את. תולה אותך במסמרים על קירות הלב שלי, תדממי בתוך הורידים שלי, שאפצע אותך שאכאב אותך. אני המחלה שלך ואת התרופה שלי, וככה מתחלפים.

התחשק לי לרגע לצלול לתוך כתיבה. אתם פשוט במקרה האוקיינוס.