נזלת כשהייתי בתוכך.
יצאתי ונכנסתי, בראש שלי בכל פעם שמעתי צליל של פעמון, כמו בחנות מזכרות עתיקה. כשנכנסתי, בדקתי בתוכך כל תחושה שארצה שתזכרי בך, כשיצאתי המבט התחלף למוכרת מאחורי הדלפק שלא הצליחה למכור ללקוח מוצר שישאיר אותו להזכר ברגע. נכנסתי שוב ויצאתי שוב, בין תקווה ליאוש, מהר, לאט, מבט, עיניים שנפגשות, ידיים עוטפות זימה מלוכלכת אבל מתוקה כל כך. רגע קטן, הפסקה, ואז את מסתכלת עליי ואומרת ״אני רוצה…״ ואני נושם לרגע שולח לך מבט מלא באש של רחמים ואני אומר ״מה…?״ בלי להתחשב בחוסר היכולת שלך לומר מילים מדויקות. שתיקה של שניה ואז ״נו… אתה יודע״. אני ממשיך לשתוק רק לרגע ואז חצי חיוך, רק קצות השפתיים שלי שעולות מעלה בצידי הפנים שלי ועיניים של ליצן זדוני שמשמרות בך כאב קטן ואז עולה בך צורך להגיד ״אבל לא על הברכיים… לא ארד בשביל אף אחד על הברכיים״. מהר מאוד המבט שלי מתחלף העיניים רושפות אש אבל שקטה ואני אומר ״אז לא… לא צריך״. המבט שלך מתחלף כל כך מהר כאילו חשבת שהעסקה כבר סגורה באותה חנות מזכרות, אבל הלקוח סירב וגבו כבר אלייך ואותו פעמון של דלת כבר נשמע כמו אכזבה. תפסתי אותך והמשכתי… ואת שוב… נוזלת… משאירה על המצעים את המחשבות על חוסר שביעות הרצון שלי ממך.
יום למחרת הסצינה חזרה על עצמה, קצת שונה, כי אין יום שנראה אותו דבר. הפעם לא דיברת… רק ירדת על הברכיים בלי מילים, והנה משפט, שביום של אתמול היה נראה שאחזת בו בכבודך, נשבר ביום שלמחרת. לא דיברתי, גם לא חייכתי, הפנים שלי היו חתומות, אבל מאותו יום כבר ידעת לחכות על הברכיים, ובימים שלא? נמשכת בידיך, בשיערך, מהעורף, וירדת שוב, על הברכיים, גם אם זה רק בשביל להמתין.
אז אולי בסוף קניתי את המוצר באותה חנות מזכרות, ואולי את בכלל הלקוחה ואני המוכר, ואולי שנינו אורחים בחנות של מישהו אחר.