כמה זמן הייתי מנותק… ללא שום צינורות מנשימים ועדיין קו אחד רצוף שמוביל אותך לפגוש אור לבן בוהק שאף פעם לא באמת מגיע
ואז… שיאים קטנים מתחילים להגיע, אחד שלילי עוד שניים חיוביים וככה מתחלפים הם ביניהם. אור לבן בוהק באמת הגיע, אבל דווקא כזה שמבשר על החיים.
ואחרי שהגיע זעזוע, בהחלט התרועות הן לכבודך ותהלוכות של עצמאות מעידות שנחתם הסכם שחרור של מה שפעם היה רגש, בידיים של מישהו אחר, דווקא היום יוצא הוא לרחובות לחגוג בשמחתך, זו שהציבה דגל דווקא על השמש, המקום הכי שורף חוץ מליבך.
ואז אחרי מילה ועוד אחת שמעידות על מה שנותר עוד מהלב, זה הזמן לכתוב שמה שהכי אני רוצה זה שתרגישי, אבל הפעם בכאב. להצית אותך לאט לא כמו מדורה אלא לייזר ממוקד למטרה עד שישרוף בך חלק חלק וישאיר צלקות דמויי פחם. לחנוק אותך יהיה כבר לא מספיק כי בא לי להוציא לך את נשמתך, שתביט מעל, תראה אותי שם מעלייך ותבין שאין לך דרך חזרה, ואז להחזיר דופק לחייך, כדי שעינייך יפגשו בלא אחר, מזה שיחזור עוד לבקר, סיוט אחרי סיוט אני אהיה לך עד שלא תוכלי ותצרחי בזעקה את שמי רק כדי שאחזור בחזרה. ושוב אחר כך איעלם. הפעם לאגדה אחרת, רק קצת יותר שלם.