יום אחד נפגשו זברה ואריה.
מפתיע נכון? איך זברה יכולה לסמוך על אריה, שהרי האינסטינקט שלו זה לטרוף ולנעוץ בה שיניים עד שינקז לה את הדם ויטרוף, יאכל ויתענג על בשרה להנאתו.
אבל נניח לרגע שמדובר בנטע זר, אריה צמחוני, שלא מבין מה הטעם בכלל לרדוף אחרי הרעב שמגיע שוב ושוב ושוב. אז אין לו מוטיבציה לרדוף אחרי הזברה כי הוא הבין שאין באמת משמעות, או עניין, עוד לא פגשו אריה כזה, אריה חושב, אריה חכם.
הזברה מתיישבת לידו ואומרת לו בפחד הססנות וחשש - אתה בטח עכשיו נחמד ובתחפושת אבל ברגע אתה תתהפך ותרצה לטרוף אותי.
האריה שאל את הזברה - למה שתחשבי ככה?
הזברה אמרה - כי אתה אריה, זה הטבע שלך, אתה בטח חושב איך לתכנן את זה טוב כדי לשרוד.
האריה הסתכל על הזברה ואמר לה - את נורא מחמיאה לעצמך אם את חושבת שזה מה שמעסיק לי את המוח.
הזברה הופתעה והרגישה שלרגע אולי היא טעתה, אולי אפשר דווקא להאמין לאריה, הוא נראה שונה, אולי זו אמת שיוצאת מבין שיניו.
פתאום לרגע אחד האריה שוקע, בזמן שהזברה מדברת האריה מהופנט, זיכרונות של אחיזה וטירוף, שיגעון וכישוף אוחזים בו וחושב האריה על משהו אחר. נטיפים של ריר החלו להמטיר, כמו רעב מתוך תשוקה, אבל רעב עשיר.
הזברה לפתע שמה לב ונבהלה כל כך, עד שהתחילה לבכות, רעד אחז בקולה, רגלייה מפושקות ועכשיו היא מתייפחת ואומרת לאריה - ידעתי שזה יקרה, אני ידעתי, אסור היה לי להאמין בך. נכנס בה פחד עצום, זהו, האריה הולך לטרוף אותה.
אבל אז האריה ברגע אחד הפך את עורו, אחרי שעיניו שידרו רצח ובאופן כמעט אוטומטי הציפוניים נשלפו, הכל פתאום חזר לקדמותו, והאריה דווקא הרגיע את הזברה. את שמורה, אני דואג לך, אבל נעים לי לגרום לך לראות חושך, אפילו בלי להתכוון.
וככה נשארו תקועים הזברה והאריה בלופ נצחי של פחד וחשש אל מול אמון ותקווה.
אבל האריה תמיד יחזור לראות בה טרף, הוא רק יבחר את הרגע בלי שהזברה תדע, כי הוא התעייף מלרדוף סתם כך, אלא נעים לו דווקא לשבת הכי קרוב עם הטרף שלו ולהחזיק אותו כל כך קרוב שברגע שרק יחליט הוא יעשה זאת ויטרוף אותה ביחד עם כל פחדיה. לפעמים הוא מדמיין אותה כנועה עד כדי כך, שאפילו לו יהיו בך מחשבות על מאבק, כי לראשונה פגשה אריה, שלא חושב הוא על עכשיו, אלא על הדרך לטרוף אותה לאט, בכל יום, כמעט.