אני יוצא מנקודת הנחה שאני כותב בכדי להזיז את גלגלי המחשבה, לא שלי, הגלגלים שלי מסתובבים בלי היכולת לעצור, בלי דלק, בלי שמן, פעילות אוטומטית, בצפייה מענגת.
יש לי גזרי מחשבות על כל מימד בו אנו חיים, כתובים על דף, צרובים בנשמה, שזורים בעומק האני הפנימי המקודש.
ראיתי אתכן מגיעות אליי, הרצונות מונחים מולי, התפתלתן מולי, הזלתן ריר על העומד להגיע, בראשכן אני נמצא עוד לפני הפגישה הפיזית בינינו, דאגתי להשתיל כל פיסת מידע שתשרת אותי אל תוך המודעות שלכן, שיניתי את זהות התודעה שלכן, אל מול עצמכן, אל מולי, אל מול האמונה של מה שאתן רוצות.
ראיתי את הצרכים, יושבים מולי, עוטפים את אוויר החדר בכמיהה, חיבוק, דאגה, כאב, עונש, חינוך. ידעתי לבנות לכן מגדלי קלפים ולהפיל אותם, רק כדי לקיים לכן את הצורך. מנעתי, דרשתי, הבערתי את הכדור האדום שגדל והתעצם בבית החזה, הפכתי אותו למנוע של צורך עז שבוער מבפנים וקורא בשמי, כי הצגתי לכן את עצמי כפתרון.
את צריכה לדעת לרדת, בכתיבת מילים אלה אני יודע שקו המחשבה מתעתע והדימיון מתערבב. אני מדבר על עומק, ולא זה שנמצא בגרונך, אלא בנשמתך, בנפש הפצועה, זו שעליה אני שופך את זרעי הריפוי. באותה נשימה את צריכה לאהוב, לקדש, להבין, אם שלך אני, אז שלי את. את כולך נמצאת בכף ידי, אני מחזיק בכל המהות שלך ויודע לכווץ את היד לאגרוף, תאמיני בי, תביטי מלמטה בעונג על קדושת האלוהות, שלי, שלך.
את צריכה לדעת שאני יודע נתק, בין מציאות לבין חלום, בין עולם החוץ אל עולם הפנים, בין סוד להסתרה, בין שקר לאמת או כנות אל מול רמאות. הקולות שלך בראש, אני יודע לשים להן סוף, לתת לך להתמקד באופן משווע בקול הרך, הצמא, זה שנוטף ומזיל את הריר על כל חבלי העונג. אני יודע לייצר לך עולם, שבו רק שנינו מתקיימים.
אזלו הכוחות רק לצפות בגוף שלא יודע מהם עומקים של עולם פנימי רווי במחשבה.