חוויתי קושי בחיי, אבל מי לא? כולנו. בנאדם נולד אל ומתוך קושי (אגב עוד לא הגעתי למסקנה למה אנחנו בני-אדם ולא בני-חווה, אבל אניח לפמיניסטיות לחפש תשובה) הוא נולד בצרחות, גם זו שיולדת אותו (למה אנחנו לא בני-חווה אמרנו?) הייתה כנראה גונבת הצגה באיצטדיון כדורגל מלא. וזה קושי מאושר! על הקושי השני, שזו לידה שלא נשמעת, אני אפילו מעדיף לא לדבר… אז כולנו חווינו. אבל תמיד נמנעתי לשתף, מה אני מרגיש, מה אני רוצה, מה סתם ככה בא לי. הייתי צוחק… מצחיק, מאוד. לדעתי המורות שבחרו להשאיר אותי בכיתה, עשו את זה כי הן פשוט ידעו שלא יצליחו להתאפק ויצחקו. וכשהיו מופנות אליי שאלות, ראיתי אותן כחיצים, יריתי לכל עבר. תמיד ידעתי לפגוע במטרה, אז לא באמת לכל עבר, פשוט כשאתה יורה במטרה את יודע שההשלכות, יהיו לכל עבר. ציניות, הרבה. לפעמים היא מדממת, לפעמים היא חריפה, אבל כשהיא ממוקדת מטרה… היא פוגעת. ידעתי להתבונן, בחוץ, בפנים ועם הזמן גם את התנועות, של החוץ אל הפנים, ולהיפך. אז, לא בחרתי לשתף, גם היום זה קצת, בערך וכמעט. כל פעם בחרתי להוולד, רק בדמות אחרת, למען הצגה. ידעתי רגש, אבל ידעתי גם במה. ו… גם היום, לפעמים אני שם סרט, מכסה את העיניים ובוחר באיזו סצנה, אולי שליט באיזו ממלכה, רק שלפעמים אני בוחר להיות גם זה שגונב את ההצגה, גם אז אני בוחר לשלוט, רק משתמש ביכולת למצוא דרך, להוביל למטרה.
אולי פעם הבאה באמת אבחר לשתף… ולא רק ליד או בכאילו, אבל היה נחמד בכל זאת להוציא רגע אל תוך כתב. פיסות מחשבה שעוברות בזה הרגע אל הכתב.