באותו לילה סיפרת לי שנאנסת.
היית בתולה
היית ילדה
רציתי לחפור בגרזן בגופו של האיש שנטל את שלך.
רציתי לתלות אותו הפוך,
לסרס, לבעוט.
כל טיפת תוקפנות בי נפרצה
מאז
גיליתי שגברים, לפעמים, לא מהססים להשתמש בתוקפנות שלהם לרעה.
כל כך הרבה נשים חבולות
דוממות מדממות
היה בי הכוח לחבק את כולן
רציתי לתת לך את האמון שגווע
הבטתי בך הולכת וגדלה
מכבה את האמת ש-בך
שנה אחרי שנה
רציתי שתראי
כמה את יפה
וטהורה
שבתולייך האמיתיים
לא נלקחו
שיש בך
את כל שתבקשי
להיות
רציתי לתת לך את עצמי
הכי נקי
הכי שלך
ואת הלכת וסגרת את דלתות לבך.
לא הפניתי אצבע מאשימה
ראיתי אותך
הולכת ומתרחקת
מעצמך
משתמשת בנשיותך
כפיתיון
ראיתי את החומות כולן
ולא ניסיתי לפרוץ ולו אחת
רציתי
שתישמרי לעצמך
בתולה
עד שתחליטי
לבחור
למי לתת את אהבתך
מבלי לוותר על עצמך.
אבל,
את הלכת והתרחקת
עמדתי בצד
מביט בך ממרחק
בכל אותן שנים.
הפכת לאישה מפתה
כזו שלא מהססת לדרוך על אנשים
גברים ונשים
כדי לקדם אינטרסים.
הבטתי בך ממרחק
תוהה על לבך שקפא
מחפש
אותך.
ואת- הלכת.
לא נאבקתי בך.
הנחתי לך להיות
מה שיכולת להיות.
הכאב שבי , עם השנים,
הולך ודועך.
ראיתי את הזיופים
העמדות הפנים
החומות הבלתי שבירות
הבטתי בך
באהבה
בחמלה
מניח לך ללכת
לא נאבקתי
היו רגעים של דמעות
של כאב מתהפך בתוכי
עד שהבנתי,
שאת ניסית
בדרכך..
והפכת
ל-מה שיכולת להיות.
מסביב היו הרבה נשים אחרות
שחיבקתי מבלי לפצוע
שהכאבתי מבלי לקחת
שאהבתי מבלי ליטול מהן דבר.
היה בי ,
באותן שנים,
הצורך הבלתי נמנע, המעוות הזה
לרפא
כל אחת ואחת מהן
בשבילך.
עד שהבנתי
ש-את בתולייך האמתיים
גזלת את מעצמך.
ובכיתי אותך.
וכאבתי אותך.
גם כשאת לא ידעת או הבנת.
והבטתי בדמותך ההולכת ומתרחקת
מתאדה
מהחיבוק שלי.
הופכת את שקרייך למציאות.
וכאבתי אותך
בלעדייך.
שנים לאחר מכן,
כשהפצע המרקיב בלבי
הפסיק לדמם
הרשיתי לך
לצאת מתוך נפשי.
הכאב נשאר,
לא את.
בדיוק כמוך-
המסכה חיה ונושמת
ולא את.
רציתי יום אחד
לקום
להקיץ
להתעורר מהסיוט
איש לא יכול לתת לך את עצמך
העצוב הוא,
בכיתי אז בלילה,
שגם לא את.
ואהבתך
כוחך
חיוכך
היו כלא היו.
את לא בדייה ולא הזייה
את עשית רק מה שיכולת.
לא סלחתי לאיש ההוא.
סלחתי לך.
והלכתי.
לפני 18 שנים. 4 במרץ 2006 בשעה 6:35
