דקירות מצויות
דם נוטף מעינייך
דמעות ששכחת כבר
דקירות מצויות
תמיד הקינאה
חולשת על האהבה
מסתירה אותה.
מעצמך
ממני
ואולי תלמדי
כי אין באמת שייכות?
לענוד לך קולר, אהובתי?
להוליך אותך ברצועה?
לשאת אותך לאשה?
לתת לך טבעת והינומה של בטחון?
אולי חיבוק יספיק.
אלומות של אור
וטל הבוקר נאסף מאליו.
מביט בך עכשיו.
ישנה.
ללא דמעות, ללא דם או קינאה
מביט בך שלווה
תינוקת בעריסת הרוך, השלווה.
מסיט קווצת שיער סוררת מעל עינייך
ואת מתוך שינה
נעה בהתפנקות
מושך את השמיכה
מביט בך.
אלומות של אור חודרות את חלומך
וארשת רצינית שבה למבטך..
היום חולף ככלות כוחו
דקירות מצויות
בין כה וכה
לא שלמה
לא קיימת
ואיך אפשר שתהיי לי אחרת?
נופלות החומות
נושרות הדמעות
האם למדת אותי
קינאתך- אש קינאתי..
דקירות מצויות
של חורבן אהבת בית ראשון
ושני
ושישי
עוד לא תמה לה המהפכה
ואת,
כמוני
בודדה במערכה.
לפני 18 שנים. 15 במרץ 2006 בשעה 4:45