נעטפת בתכריכי הבדידות
כידון הקינאה
אש השנאה
נספגה לך בנשמה.
מורעלת
טמאה
לעד תהיי לי נוכרייה.
בימי האור
רציתי לתת לך הכל.
את הזוהר וההצלחה
התובנות
והיד המושטת
החיבוק התמידי
הביטחון והשלווה
חיק-המשפחה.
אותי.
כל זה לא הספיק.
קיבצת פרוטות מזרים
שראו את זהרך
את יופייך
לא אותך.
מכרת את נפשך
לתהילה הבוגדנית, הקצרה
זרעת הרס וחורבן
על מה שקראנו לו
בית
חום
משפחה
לא היה לי או לך לאן לחזור.
חתולים סיאמיים לא זהים, שונים
שמכילים זה את זה.
רצית אותך לעצמך
וקיבלת.
בדרך דרכת על כל מה שאפשר
אני הייתי ביניהם.
אז אל תיעטפי עכשיו
בתכריכי הבדידות
אל תסתגרי במלונת העצבות.
זה לא את. זה לא שלך.
צאי אל העולם הרחב
חבקי אותו באהבה
כמו שידעת אז, מזמן,
לפני שצרכת אינטרסים כחמצן
לפני שהמרת את האהבה שלך
באנוכיות הקרה , המסוגפת-לכאורה שלך.
צאי אל העולם הרחב
שעדיין אוהב אותך
ומחכה
רק
לך
צאי אל העולם
ותני לו חיבוק אחד ארוך
כזה,
שאין בו רצון לתמורה
וותרי על צעיפי הקור
הרחמים העצמיים
הצביעות
האנוכיות
צאי לך מתוך תכריכי הבדידות.
יש עולם שלם בחוץ.
והעולם הזה,
עדיין רוצה לחבק אותך.
את יכולה?
את זוכרת איך הוגים אהבה נקייה?
שום זרם מים חזק לא ישטוף
את הסדקים שנפערו בך
שום שובל בושם משכר
לא ישטוף
את הטומאה הפנימית
אבל,
היית פעם אחרת.
את יודעת?
את זוכרת?
היית נקייה באהבתך
במחשבתך
בהלך רוחך.
כעת הניקיון החיצוני, הסטרילי
מכסה את הזוהמה שרצה לך בנשמה
מפלצת איומה
איך נפטרים ממנה?
תחזרי למהות שלך.
תתחברי לעצמך.
את ורק את.
ואת יכולה.
לפני 18 שנים. 18 במרץ 2006 בשעה 4:44