יש געגוע שקל להסביר במילים, כזה שהוא ברור וידוע, אדם שנמצא רחוק או שאיננו, שהסיבה היא הגיונית או שלא אבל לא צריך הגיון כדי להרגיש אותו.
יש געגוע לתחושה ישנה, זיכרון מתוק או פרפר בטן מהעבר, שמעלה בנו חיוך נוסטלגי וגם צביטה קטנה בלב.
יש געגוע שנמצא במאחורה של הנפש, שצף לפעמים, כמו באירועים וחגים, שמציף אותנו עד כדי כובד הדמעות בעיניים, אבל לא באמת חקוק בנו כל הזמן.
ומה לגבי געגוע לעצמנו? מה עושים עם געגוע למי שאנחנו? איך מתגברים על פרידה עצמית ועל התחושה שלא נחווה שוב שלנו? איך מעכלים שינוי אישי בלי להתגעגע לכל מה שאתם הישן נתן לכם?
אני באמת חושבת שהשינוי העצמי שעברתי והחיבור לעצמי מדהימים, נחשפתי לחלקים בי שעושים לי טוב, התקרבתי חזרה לעולם הבדסמ אחרי שנפגעתי, חוויתי והתעצמתי. אבל אני קצת מתגעגעת אליי, אליי של פעם, לתום, ולשקט. לפעמים יש לי תחושה שלא אקבל אותם בחזרה ואני מתגעגעת אליי