אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה רקדתי עם הכאב.
לא סבלתי ממנו, לא ניסיתי לברוח ממנו, אלא ממש רקדתי איתו. הגוף שלי בער, וכל מה שהרגשתי היה הוא.
לא היה מקום לשום דבר אחר. לא למחשבות, לא לדאגות, לא לעולם שבחוץ.
רק אני והוא, בטנגו חושני, משחרר, כמעט ממכר.
הכאב נתפס לרוב כשלילי, כחוויה שמנסים להימנע ממנה, אבל אם זה באמת כך למה כל כך הרבה אנשים מחפשים אותו? למה אנחנו נמשכים אליו ברמות שונות אם זה דרך ספורט אינטנסיבי, קעקועים, ריקוד של שעות או חוויות שמכניסות כאב כחלק מתהליך?
אני לא רואה את הכאב כמשהו אחד. לפעמים הוא מורה, לפעמים אויב. לפעמים הוא דוחף אותי קדימה, לפעמים הוא מכריח אותי לעצור. היחסים שלי איתו משתנים כל הזמן. אבל דבר אחד ברור לי—הוא מושך לכאן ועכשיו. כשהכאב חזק, אין עבר ואין עתיד, יש רק את הגוף ואת התחושה. והאמת? יש בזה משהו משחרר.
הקשר בין כאב לרגש הוא בלתי נמנע. כאב פיזי יכול לעורר רגשות עמוקים: שחרור, הקלה, כעס, עצב, אפילו עונג. לפעמים הוא נותן לגיטימציה לרגשות שהיו כלואים בפנים, הופך אותם למוחשיים. יש אנשים שאומרים שכאב פיזי עוזר להם להתמודד עם כאב רגשי כי הוא ברור, מוחשי, אפשר להחזיק אותו בידיים!!
אבל יש עוד צד לכאב. הצד שמעניק אותו.
מה זה אומר להחזיק מישהו בתוך חוויה כזו? לקחת אותו למסע של חקירה וגבולות ? זה דורש הקשבה אחרת, אחריות, הבנה של השפעה. לפעמים זה להיות המראה שמולו כהשני מתמסר, לפעמים זה להיות היד שמחזיקה כשהשני הולך לאיבוד בתוך החוויה. יש עוצמה גדולה בלתת כאב, אבל יש גם עדינות גדולה. זה לא להכאיב—זה להוביל, להחזיק, לכוון. זה לגעת בנפש דרך הגוף.
איפה עובר הגבול? האם כל כאב הוא חיובי כשהוא נעשה מתוך בחירה?? אני מוצאת את עצמי חוקרת את הקו הדק הזה בין כאב משחרר לכאב שפוגע, בין שליטה לאובדן שליטה. על כל נקודה בסקאלה.
אני לא מאמינה בכאב כעונש, אבל אני כן מאמינה שהוא יכול להיות כלי. השאלה היא איך אנחנו משתמשים בו, למה אנחנו נמשכים אליו, ומה הוא באמת מאפשר לנו לחוות.