הלב שלי דופק חזק מדי. אני מרגישה אותו ברקות, בקצות האצבעות. אני יכולה לעצור עכשיו. אני יכולה לומר משהו, להזיז את הגוף בצורה מסוימת, לשבור את הקצב. אבל אני לא עושה את זה. אני נשארת. נושמת. משהו בתוכי נאחז בתחושה הזו.
״אני בסדר״? השאלה הזו מרחפת איפשהו בקצוות התודעה, אבל היא לא מקבלת תשובה חד משמעית. כי מה זה בסדר בכלל? הידיים שלי כבולות, אבל הראש שלי פתוח יותר מתמיד. הכאב קטן, אבל העונג שזוחל אחריו גדול ממנו. אני שומעת את הקול הפנימי שלי מתפצל. חלק בי רוצה להימלט, חלק בי נמס אל תוך זה ואני שם, בדיוק שם ואז אני שומעת אותם…
שמרי על עצמך,” הקול הראשון אומר, חד וצונן. “הגוף שלך עדין, את לא יודעת איך זה ייגמר.”
“עזבי,” הקול השני מתערב, מחויך, כמעט לוחש. “את יודעת שזה מה שאת רוצה. זה מרגש אותך. תני לזה לקרות.”
“הפסיקו רגע,” הקול השלישי גונב את תשומת הלב, רגוע יותר, עמוק יותר.הוא מחובר לגוף “תקשיבו למה שקורה עכשיו. לנשימה. לדופק. זה הרגע היחיד שממש קיים.״הנה זה מגיע״ הוא לוחש ברכות ואז שקט ורעש יוצרים בי סימפוניה מושלמת.
אני רק מקשיבה להם. לשלושתם. הם מתווכחים, נאבקים על השליטה בתודעה שלי, מנסים למשוך אותי כל אחד לכיוונו.
ופתאום תובנה…אני לא חייבת לבחור צד.
מחייכת קלות, כמעט בלי לשים לב.
הם יכולים להתווכח כמה שירצו, ללחוש לי סכנה או הבטחה. שומעת אותם, אבל אני זו שקובעת את הקצב.
החבלים לא זזים, אבל משהו בי משתחרר.
אני לא אבודה כאן!
להפך זה בדיוק במקום שבו אני רוצה להיות.