בואו נדבר על היררכיה.
לא על כוחנות.
לא על משחקי אגו.
לא על מי “שולט יותר”.
אלא על הסכמה עמוקה למבנה.
על הידיעה שיש מישהו שמוביל
ומישהו שבוחר להיות מובל
לא חולשה, אלא בהירות!
כשאתה מביט עליי מלמטה
מנטלית, ולעיתים גם פיזית
זה לא כי אתה פחות.
זה כי אתה יודע בדיוק איפה אתה עומד.
והידיעה הזו
דורשת אומץ.
לשאת מבט כלפי מעלה
זה להסכים לראות מישהו
מחזיק את המרחב באופן מוחלט
מכתיב קצב ונושא אחריות .
היררכיה אמיתית לא משפילה.
היא מסדרת.
היא משחררת אותך
מהצורך להוכיח,
מהמאבק להיות “שווה”,
מהבלבול שבין חופש לכאוס.
לדעת את המקום המדויק שלך
ולקבל אותו באהבה
זו לא כניעה.
זו בגרות.
כי במקום שבו אין היררכיה,
יש רעש.
יש חוסר ביטחון.
יש מלחמה סמויה על מי קובע.
במקום שבו ההיררכיה ברורה,
הגוף נרגע.
הראש שקט.
והקשר מעמיק.
לא כי אתה נעלם
אלא כי סופסוף אתה מופיע
בדיוק במקום שבו אתה הכי חי.
והאמת?
לא כולם בנויים לזה.
לא כולם רוצים לשאת מבט.
לא כולם מסוגלים להתמסר למבנה בלי להילחם בו.
אבל מי שכן
מרגיש בבית.