אחד הדברים שאני הכי אוהבת הוא לשבת לבד בבר על כוס יין.
לא כדי לברוח מאנשים. בדיוק להפך.
כדי לראות אותם.
אני אוהבת להתבונן.
זוג שנכנס בלי להסתכל אחד על השני.
שני חברים שמנהלים שיחה שלמה בלי להרים את הראש מהטלפון.
אישה שצוחקת חזק מדי.
גבר שמנסה להיראות בטוח בעצמו, ורק האצבעות שלו מסגירות את המתח.
לפעמים נדמה לי שבר אחד הוא המעבדה הכי טובה לחקר בני אדם.
בעודי לוגמת הרגשתי שמישהו מסתכל עליי
לא המבט האקראי הזה שכולנו מחליפים עם זרים.
אלא מבט שנשאר.
הרמתי את העיניים ובקצה השני של הבר ישב גבר.
הוא לא חייך וגם אני לא.
הוא לא הסיט את המבט וגם אני לא.
בלי שאף אחד מאיתנו אמר מילה, התחיל בינינו משחק.
אף אחד לא הוריד את המבט
מבט ירוק עמוק פגש מבט כחול קר ונוקב
ככה דיברנו ללא מילים.
כל אחת מהשניות הארוכות האלה הרגישה כמו שיחה שלמה.
לא ידעתי עליו דבר והוא לא ידע עליי ובכל זאת היה נדמה ששנינו מסרבים למצמץ, כאילו הראשון שיישבר יודה במשהו שאף אחד
מאיתנו עדיין לא העז לומר.
קמתי והקפתי את הבר לאט.
הוא הרים אליי את העיניים, כאילו ידע שאגיע עוד לפני שאני ידעתי.
התיישבתי לידו.
לא שאלתי לשמו גם הוא לא שאל לשלי.
היו אנשים מסביב, מוזיקה, כוסות שנפגשו זו בזו, ברמן שקרא הזמנות בקול, אבל משום מה הכול התרחק.
נשאר רק רגע אחד קטן, כזה שלא מבקש להפוך לסטוץ, אהבה או אזהרה. פשוט רגע.
סימנתי לברמן.
״תוסיף לו עוד אחת. עליי.״
הוא הסתכל עליי במבט שקט. כזה שלא ביקש הסברים.
חייכתי.
לא אליו, לעצמי.
קמתי, השארתי את הכסף על הבר ויצאתי.
אולי בזמן אחר הייתי נשארת.
אולי בזמן אחר הוא היה קם אחריי.
והתחושה שלפעמים שני זרים יכולים להיפגש לרגע אחד, להזכיר זה לזה שהם עדיין חיים ולהמשיך כל אחד לדרכו ליוותה אותי הביתה.