החופש לחפש

כואב לי

פשוט כואב.

לא כאב דרמטי , כזה שמפיל לרצפה.

לא כזה שצועק, כאב שקט.

כאב שמתיישב בתוך הגוף ומסרב ללכת.

כואב לי עמוק בפנים.

במקומות שלא ידעתי שיכולים להרגיש.

מבט אחד.

מילה אחת.

זיכרון חולף.

רפרוף קל של אצבע.

ומה שאמור היה להיות מגע עדין,

מרגיש כמו אש.

אני מסתובבת בעולם כרגיל.

מחייכת
עובדת
מדברת
כותבת

ורוב האנשים לא יבחינו

אבל בפנים הכול רגיש

כמו עור שנשאר חשוף אחרי כוויה

אפילו הרוח מכאיבה

הדבר המוזר הוא שאני לא מנסה לברוח.

פעם הייתי ממהרת לכסות.

להסביר, לנתח , לפתור.

היום אני פשוט יושבת ליד הכאב.

מקשיבה לו.

מנסה להבין מה הוא מבקש לומר לי,

שעוד לא הייתי מוכנה לשמוע.

אולי בגלל זה הוא נשאר.

אולי כאב שלא מקבל מקום,

נאלץ להרים את הקול.

ואני כבר שומעת.

שומעת היטב.

כואב לי.

פשוט כואב.

והלילה,

לראשונה מזה הרבה זמן,

אני לא מנסה לשכנע את עצמי שלא.

פתאום out of the blue משום מקום חשתי צורך עז לדבר עליהן

להתמקד בהן ולתת להן מקום של כבוד…

הפטמות שלי

אני מסתכלת עליהן לפעמים ושואלת את עצמי את אותה שאלה

ששאלתי אז מזמן לפני הרבה שנים .

איך אותו מקום שהחזיק תינוקת רעבה צמודה אליי שעות לילות

וימים, יכול להיות המקום שבו אני מאבדת שליטה לחלוטין ,

משתוללת וחווה אורגזמות פסיכיות ומטלטלות?

איך אותו גוף יודע להיות מקור תזונה וחיים ומקור טירוף אינסופי?

הכל מתנקז לשני כפתורי עונג קסומים שמעיפים אותי גבוה גבוה

מרסקים ושוב נוסקים מעלה

ממש שני דגדגנים נוספים. 

כמה כוח יש להן, כמה הן יודעות לקבל ולספוג קשת רבגונית של

תחושות עמוקות.

3 שנים הנקתי את הבת הקטנה שלי שאוטוטו חוגגת 14

3 שנים של נתינה, של רכות והזנה והגוף למד את הדרך הזו 

לפתוח ,להעניק, לתת ולהחזיק אבל הוא לא שכח איך מגע שם

לא רק מרגיע אלא מעיר.

מעיר עמוק!

היו רגעים שזה התנגש ובלבל. שזה כמעט הרגיש אסור

רגע החיבור, הדקירה הפנימית והזרימה שבאה בעקבותיה.

אבל זה לא , כי זה טבעי ויפה

וזו פשוט אני.

אישה שהגוף שלה לא מוכן לבחור צד.

לא “רק אמא”.

לא “רק מינית”.

גם וגם.

השנים עברו, החלב יבש… אבל התחושה המופלאה והפראית

הפכה לחלק בלתי נפרד ונתתי לה לגור בתוכי, לטפס עלי מבפנים

ומבחוץ. 

ככה בדיוק רציתי ורוצה אותה חיה ומשתוללת.

ופתאום מודעת ממש לפטמות המזדקרות ולמילים האלו שגורמות

לי לתשוקה עזה ממש הרגע ליניקה 

יניקה ארוכה כואבת, מושקעת וחמה ♥️

חם קר, חם קר, המזג פסיכי כמו כל דבר אחר כאן.

הגוף שלי השתגע טוטאלית ויצא מאיזון 

צינון אינטנסיבי ביותר, אף נוזל ללא הפסקה, עיניים נוזלות 

הסינוסים צועקים הצילו, הפנים שורפות מבפנים

ןהכי גרוע… לא מפסיקה להתעטש!!!!

עוד כוס תה, עוד אקמול ואדוויל

ערמות של טישו

אין לי כוחחחח באמת

תוהה מה עדיף רופא או אינסטלטור ? 

חצות

הרגע הזה שבו יום נגמר ושנה מתחילה

48

אני לא עושה מזה דרמה, אבל גם לא מדלגת מעל זה.

אני עומדת בדיוק שם.

לא שיכורה מרגשות, לא מתפרקת,

אבל גם לא מספרת לעצמי סיפורים יפים

יש רגעים כאלה

שבהם אי אפשר לברוח מעצמך.

הכול ממשיך כרגיל בחוץ אבל בפנים משהו נעצר רגע ושואל:

איפה את באמת?

השנה הזו היתה לא פשוטה, היא הורידה שכבות

הראתה לי איפה אני חיה באמת,

איפה אני מתפשרת בשקט.

איפה אני נוגעת,

ואיפה אני רק עוברת ליד.

אני כבר לא מחפשת ריגושים גדולים.

אני מחפשת דיוק.

דיוק במבט, דיוק במגע,

דיוק באהבה ,כזו שלא מתנצלת על עצמה,

שלא מתקיימת רק ברווחים שבין חיים אחרים,

כזו שיש לה גוף ,שיש לה מקום.

שיש לה נוכחות שאי אפשר לפספס.

אני בת 48.

והגוף שלי יודע.

הלב שלי יודע.

אני רוצה להרגיש עד הסוף.

לא רק לחשוב, לא רק להבין

להרגיש ולא לחיות חצי סיפור ולקרוא לזה חיים שלמים.

אז אני נכנסת לשנה הזו עם הבטחה אחת קטנה לעצמי:

אם כבר לחיות אז לא על יד.

לא ליד.

בתוך.

לעיתים הבוקר ובייחוד בשבת מביא איתו מחשבות ושאלות

אחת כזו , פילוסופית, עברה לי בראש.

שאלה על סקס ווחיבור אנושי.

למה היקום/הבריאה החליט שככה זה יתבצע?

הרי זה יכל להיות בכל דרך אחרת…

למה גוף מתחבר דוקא כך לגוף, איבר נכנס לאיבר 

חדירה, עוצמה, קצב, עומק, תנועה, קשת של רגשות ותחושות מכאב וחוסר נוחות לעונג אינסופי מתוק ועמוק.

אז למה דוקא ככה??

אולי זה לא במקרה שהחיבור קורה דווקא כך באופן כ״כ רגיש, וטעון שבו הגוף מדבר.

והעונג? הוא כמו גשר, מושך אותנו פנימה, פותח ומפרק אותנו.   

כי אם כל זה היה רק בשביל ליצור חיים

לא היה צורך בכל העוצמה הזאת

לא היה צורך בעונג, לא היה צורך בדחף

לא היה צורך באיבוד האחיזה

אבל לא , זה חזק ומטלטל

אולי כי זה מה שרצו לומר לנו !  החיים עצמם נוצרים 

ממפגש שמערבב אותנו מבפנים. 

עקרונית זה יכל להיות אחרת למשל מגע יד ביד או נשימה קרובה

אבל זה לא מה שקיבלנו . קיבלנו חיבור שקורה במרכז הגוף

במקום הכי רגיש , טעון שהכי קשה להתעלם ממנו.

אין ספק שזה מספר סיפור שלם! 

סיפור של חיכוך גוף בגוף

סיפור של תנועה 

לא רק נגיעה אלא כניסה לליבה 

לא רק קרבה אלא התמסרות שיש בה גם סיכון

״והיו לבשר אחד״

יש רגע כזה שבו מבינים

שלא כל מה שנראה כמו שליטה הוא חירות,

ולא כל מה שנראה כמו כניעה הוא עבדות.

אנחנו גדלים על סיפור מאוד ברור:

להיות חופשיים זה לבחור, להחליט, לשלוט, להנהיג את עצמך.

להיות עבד או שפחה זה לאבד את עצמך בתוך מישהו אחר.

אבל הגוף…

הגוף מספר סיפור אחר לגמרי.

כי יש עבדות שקטה, מנומסת, מתורבתת 

כזו שבה את “חזקה”, “עצמאית”, “לא צריכה אף אחד”,

אבל בפנים

אסור לך להתמסר.

אסור לך לרצות יותר מדי.

אסור לך לאבד שליטה.

זו עבדות.

עבדות לפחד.

יש חירות אחרת מסוכנת יותר.

כזו שלא מדברים עליה ליד שולחן החג.

חירות שבה בוחרים להישען,

לבקש,

להיחשף,

להיות מוחזקים 

חירות שבה נכנסים למרחב של שליטה וכניעה 

לא כי חייבים אלא כי רוצים.

ושם קורה הפרדוקס:

דווקא כשאנו מרשים לעצמנו להיכנע ולשחרר אחיזה,

לתת למישהו לגעת בך מעבר למילים 

אז מתגלה שיא החופש

כי זו לא כניעה שמוחקת אותך.

זו כניעה שמגלה אותך.

זו לא עבדות לאדם,

זו חירות מהפחד

להיות כל מה שאני.

ובין מצרים שלך 

המקומות הצרים, הסגורים, הנשלטים מדי 

לבין היציאה לחירות,

יש רגע אחד כמעט בלתי נראה

הרגע שבו כדאי לשאול את עצמנו בכנות 

איפה אנו באמת בוחרים,

ואיפה אנו פשוט מפחדים?

והאם יש בי נכונות לפחות לרגע אחד,

להוריד את השריון…

ולתת לגוף שלי להוביל אותי החוצה.

רק יהלום יכול לחתוך יהלום 💎
ואני
גם החומר
וגם היד שעובדת בו

אני מכירה את הקשיחות שלי
את הזוויות
את המקומות שלא מתמסרים בקלות
אני גם זו שמלטשת
שבודקת עד כמה אפשר להתקרב.
בלי לשבור
עד כמה אפשר ללחוץ
בלי לפצוע

יש משהו סקסי ועמוק
בעבודה עם חומר כזה
זה דורש סבלנות
דיוק והקשבה דרך המגע
לא כל אחד יודע להחזיק את זה

יש מי שמגיע חזק מדי
חושב שכוח זה עומק
משאיר אחריו שברים יקרים ומדממים.

יש מי שמבין
שעוצמה אמיתית
היא היכולת להישאר
בתנועות קבועות וקצובות
אל מול התנגדות

להתקרב עוד קצת
להאט
לגעת בדיוק הנכון

ואז קורה משהו אחר

החומר לא נשבר
הוא נפתח
משנה צורה
מגלה אור

ואני כבר יודעת

להרגיש עם הגוף ועל הגוף
אם זה מגע שמבקש לקחת
או מגע שיודע לעבוד עם מה שיש

רק אז
אני מאפשרת

ליהלום
לפגוש יהלום.

״שב״ אמרתי לך

התיישבת על הכורסה במשרד שלי

נוטף כולך, רטוב, זקוף. 

״מה את עושה?״ שאלת אותי 

עד לפני רגע היית מאחורי.. מלטף, מעסה, מענג לי את הפטמות כמו שאוהבת… מכורה

הערב נשארתי לבושה לגמרי, שלפתי שדיים אך לא מעבר…

זיינתי לך את הפה- אצבעות , לשון ללשון , ינקתי אותך, נשכתי, 

בגדי עבודה רגילים לגמרי- שמלה אלגנטית ,גרביונים, מגפיים, 

הכל אסוף ומהוקצע.

״מה אני עושה״? עניתי

״נותנת לך מתנה״

הרמתי את השמלה סובבתי את הכורסה השניה והתיישבתי בפישוק עם הפנים אליך כל רגל שלי מצד אחר שלך

״אתה רק מביט. אסור לגעת, לא בעצמך ובטח לא בי״

המבט שלך לא זז לי מהפנים

״תראה כמה אני חרמנית , כמה טוב אני מאוננת ומזיינת את עצמי״

הבטנו אחד לשני עמוק בעיניים

רגע עוצמתי של עונג

גנחת בקול, דיברת את הרצון שלך , טפטפת עוד ועוד בזמן שהאצבעות שלי חודרות ומשפשפות בקצב אחיד.

לאחר מספר דקות הרגשתי אותה מתקרבת , אורגזמה מטורפת שמתהווה מהליבה שלי, פראית, חזקה

רוחצת כל תא בגוף כשלא יכולתי עוד זעקתי אותה החוצה בצעקה שקטה

המבט שהיה לך על הפנים ברגע הזה היה שווה הכל!

משתוקק, זנותי, רעב כל כך, גברי, שלי!!!!

נתתי לך ללקק את האצבעות שלי, לטעום אותי עליהן ולאחר מספר נשיקות עמוקות נפרדנו….

איזה ערב מושלם זה היה

יש ימים שבא לי רק עדינות

להינמס ברכות למגע 

כשהלב שלי מתחיל להכתיב קצב אחר, איטי ועגול

שם נוצר שקט, שקט שמאפשר לי לשמוע את פעימות הלב שלנו

מסתנכרנות רגע לפני שהגופים מתחברים.

אוהבת להרגיש את העור נהיה רגיש

כאילו כל הנקבוביות מבקשות להרגיש עוד קצת.

רוצה להרפות לחלוטין בין זרועותיך החזקות והחמות

רק להיות אישה שנחה בתוך קרבה טוטאלית 

שנותנת לגוף שלה להיזכר ברומנטיקה של פעם

לעשות אהבה נוגעת, חזק, חלש, קצוות. 

והרוך הזה הוא מקום שאפשר לנוח בו

למרות העוצמה שלך כשאתה חודר אלי פעם אחר פעם

הודף לתוכי ולוקח אותי חזק ועמוק

אולי זה הגשם שנושא איתו את הכמיהה 

אולי הגעגוע

אולי 

המראה הזה… פשוט קסום ויפיפה בעיני

ישבן מקושט, אדום, כואב ועסיסי

עור צרוב

אבל מבחינתי זה לא מסתיים שם 

אני באמת חושבת שצריבה היא לא רק תחושה.

הרגע שבו הגוף, הרגש והתודעה מתכנסים לנקודה אחת.

אין שם פיזור

אין שם רעש

אין מחשבות רוצות

רק נוכחות מוחלטת

זה מה שמרתק אותי בה כל-כך!

היא לא מאפשרת לך להיות במקום אחר.

היא לא מאפשרת לך לברוח קדימה או אחורה.

היא כופה עכשיו.

במובן הזה, היא לא אלימה , היא מחדדת.

כשהעור פוגש עוצמה,

הרגש פוגש גבול,

והתודעה פוגשת משהו שהיא לא יכולה לנהל 

אז, בדיוק שם…. צריבה!!!!