הכל קשור

הייתי במילואים,

עמדת שמירה בבסיס קטן בשומרון.

שעת לילה מאוחרת, 2:30 לפנות בוקר, שקט בכל הבסיס,

תרמוס עם קפה שחור ביד אחת —

והראש שלי כולו עליה.

ההודעה לא הייתה שאלה.

לא “תבואי?”, לא “מתי?”

פשוט משפט: "אני רוצה אותך כאן."

והיא באה.

ברור שהיא באה.

היא שייכת לי, וכשאני מבקש, היא לא מהססת.

היא התקרבה מהכניסה האחורית לבסיס,

בשקט מוחלט.

לבושה כמו פנטזיה שנשלפה ישר מתוך הראש שלי.

בלי מילים, בלי תיאום, בלי התנגדות.

היא כרעה על הברכיים מולי ליד העמדה,

מכירה את המקום שלה,

ומבינה בלי שאומר כלום.

הרוח הקרירה לא קיררה את המתח.

היא רעדה לא מקור.

מהציפייה. מההכנעה. מהרצון.

הנחתי את הנשק בצד,

נעמדתי מולה,

והיא טיפסה עליי כמו בובה שיודעת למי היא שייכת.

הגוף שלה היה רטוב עוד לפני שנגעתי.

הלשון שלי עלתה עליה לאט,

עצרה איפה שצריך,

והיא גמרה רק מהידיים שלי 

בלי מילים,

רק לחישה אחת שנשמעה בין כל השקט:

"שייכת."