שישי בצהריים, בסיסי.
ריח של שום ובצל מהמחבת,
קצת מוזיקה ברקע,
ואני שקט.
הייתה לי נשלטת באותה תקופה
לא קשר ארוך, אבל חיבור חזק.
היא אהבה לבשל לי,
אבל יותר מזה אהבה לדעת שהיא מגישה את עצמה, לא רק את האוכל.
באותו יום היא ביקשה לבוא אליי לבשל לשישי.
לא אמרתי הרבה. רק: "תבואי לבושה כמו שצריך."
והיא הבינה.
גופייה דקה, סינר, מבט מושפל.
היא התחילה להכין סלט, דגים, קוסקוס...
ואני?
עמדתי מאחור,
לא עזרתי רק הנחיתי.
כל תנועה שלה הייתה בשבילי.
כל תיבול כמו בקשת רשות.
בשלב מסוים שמתי יד על הגב שלה.
לא חזק, לא אגרסיבי.
היא נדרכה.
הרגשתי את הרעד הזה שאתה לא צריך לפרש.
ואז לחשתי לה: "כף בצד. עכשיו את שייכת לי."
היא נשענה על השיש,
ברכיים טיפה כפופות,
והגוף פתוח בלי ששאלתי,
בלי שהתנגדה.
היא לא דיברה,
רק נשמה חזק.
הסינר נשאר עליה, אבל פתוח מאחור.
החדר כולו הריח מטעם של בישול
אבל מה שטפטף על הרגליים שלי לא היה שמן זית.
אחרי זה, היא חזרה לסיים את הבישולים.
ידיים קצת רועדות.
שיער מפוזר.
אבל השקט בעיניים שלה היה הכי חזק שראיתי אצלה.
הגשנו את האוכל לשולחן,
וכשחייכתי אליה,
היא רק לחשה:
"אני זוכרת כל רגע. גם כשאני חותכת פטרוזיליה"