שבת בבוקר.
יצאנו לשטח.
לא דרום אדום, לא טיול של אינסטגרם
יער קטן ליד מושב במרכז, איפה שאני אוהב לנשום.
ארזתי אוכל
כי אצל תימנים אין שבת בלי ג’חנון,
רסק ביתי, ביצים חומות קשות, וחריף בצד.
זה לא תפריט.
זה שורש.
היא נסעה לידי עם חיוך שקט,
לבושה רק בחולצה שלי, בלי תחתונים.
עיניים מושפלות,
גוף דרוך
בדיוק כמו שאני אוהב.
הגענו.
שמיכה על האדמה.
היא עזרה לי לפרוס, הוציאה את השקית
אבל לא נגעה באוכל עד שקיבלה רשות.
"על הגב," אמרתי בשקט.
והיא נשכבה.
רגליים פתוחות קלות,
ירכיים פשוקות לפי הפקודה,
והעור שלה כבר רטוב, גם בלי מגע.
ירדתי עליה לאט.
הלשון שלי נגעה בכל נקודה כמו ציווי.
לא מיהרתי
רק גרמתי לה להחזיק את עצמה עם הידיים מתוחות על השמיכה.
כשהרגשתי אותה רועדת,
תחבתי שתי אצבעות פנימה,
והיד השנייה שלי סגרה לה על הגרון
עד שהעיניים שלה התהפכו מרוב עונג.
היא לא דיברה.
רק שחררה גניחה כבושה,
והגוף שלה התמסר לי כמו מאפה חם שיצא מהשקית
נפתח בדיוק כשמגיע הרגע.
אחרי שגמרה,
היא קמה בשקט,
קשרה שוב את החולצה,
והגישה לי את הג’חנון עם הידיים שרעדו עדיין.
וזה בדיוק מה שאני אוהב בשבת
לא רק ריח של בצק ושום,
אלא לדעת שכל מקום שאני לוקח אותה אליו,
גם בטבע
היא זוכרת למי היא שייכת.