הכל קשור

 שישי בבוקר.
קמתי מאוחר מהתכנון.
יש טסט לרכב, ואני רץ כמו משוגע למקלחת.

שוטף פנים, מצחצח שיניים 

ופתאום אני דורך עליו.

המחסום פה. זרוק על הרצפה.

שנייה לקלוט מה לעזאזל הוא עושה שם 
ואז הכול עולה.

אתמול בלילה. חמישי.
מפגש מקרי.
אני עם שקית בסופר. היא עם מבט.

עברו כמה שנים מאז.
אבל הגוף שלה לא שכח.
והעיניים שלי ידעו לקרוא הכול בלי מילה אחת.

עשר דקות אחר כך, היא הייתה אצלי.
בלי הודעה. בלי דרמה.
פשוט על הברכיים – מחכה לפקודה.

אני לא ביקשתי. היא לא התחננה.
היא פשוט פתחה את הפה לבד.

המחסום היה שם,
הידיים שלי בדיוק איפה שהן צריכות להיות,
והנשימות שלה לא נלחמו בי 
הן נכנעו.

היא רעדה בדיוק כמו אז.
הגוף שלה התמסר כמו מי שמבינה ששום דבר לא השתנה 
שהיא עדיין יודעת למי היא שייכת.

בלילה היא הלכה בלי טקסים.
אבל השאירה את המחסום על הרצפה.

ועכשיו אני פה,
קצת באיחור,
ועם זיכרון שחזר לי בפרצוף בסטירה.

המחסום אולי נפל — אבל היא יודעת טוב למי היא שייכת.