היו לי קשרים בעבר.
טובים.
נחמדים.
כאלה שאמרו עליהם מהצד “מושלמים”.
אהבה, מגע, סקס.
אבל משהו בפנים תמיד הרגיש לי שטחי.
כאילו אני לא באמת שם רק משחק את התפקיד.
לא ידעתי איך להסביר את זה.
עד שקרה הרגע ההוא
הפעם הראשונה שבה החזקתי שליטה בידיים שלי.
היא ירדה על הברכיים,
בלי משחקים, בלי מילים מיותרות,
הורידה עיניים
והגוף שלה ענה לי עוד לפני שדיברתי.
משהו בי נדלק שם.
לא גירוי אלא הבנה.
אני לא מחפש מישהי שתהיה איתי
אני צריך מישהי שתהיה שלי.
זה לא היה רק סשן.
זה לא היה רק סט.
זה היה רגע של שקט.
של אמת.
של כוח שהוא לא כוח פיזי אלא נוכחות.
ומאז?
קשר ונילי פשוט לא מצליח לגעת בי.
גם אם היא מדהימה, מושכת, מדברת אליי
אם אין שם כניעה אמיתית,
אם העיניים שלה לא שואלות “מה עכשיו, אדון שלי?”
זה פשוט מרגיש… ריק.
ראיתי את זה גם באחרים.
כל מי שחווה את זה באמת לא חוזר.
לא כי אסור.
לא כי זה לא מקובל.
כי הנשמה כבר יודעת מה היא מחפשת.
וכמו נרקומן אחרי טעימה ראשונה
אתה לא מחפש תחליפים.
לא מנסה להסתדר בלי.
אתה רק שואל את עצמך מתי תרגיש את זה שוב.
ואז אתה קולט
שום דבר אחר כבר לא מרגיש אותו דבר.
גם אם חשבת שזה היה רגע, תקופה, חוויה
העולם השתנה.
אתה השתנית.
והטעם הזה של אמת, של חיבור, של שליטה
כבר לא יוצא ממך.
נגעת נסעת.
ומכאן אתה פשוט לא חוזר.