עבר חודש מאז הפעם האחרונה. הגוף שלי זכר אותו בכל נגיעה, בכל פינה. פחדתי – אחרי הניתוח, לא ידעתי איך ארגיש. האם יכאב? האם אוכל בכלל?
אבל כשהוא נכנס לחדר, כל הספקות נמסו. הוא רק הסתכל עליי – ומבט אחד הספיק. אני כבר הרגשתי את החום, את הדופק שלי ממהר, את הגוף מגיב אליו.
הוא התקרב אליי בשקט, הניח אותי בעדינות על המיטה, כאילו ידע בדיוק איפה לגעת ואיפה לא. לא היינו צריכים מילים. רק נשימה אחת עמוקה, והוא כבר היה שם – מוריד לי את התחתונים לאט, בזהירות, כאילו פורם סוד.
לא הייתי צריכה משחקים. לא הייתי צריכה זמן. הייתי רטובה רק מהמחשבה עליו.
ואז הוא התכופף אליי, לוחש לי באוזן:
“דמייני את כל מה שאת רואה עכשיו… מזווית אחרת לגמרי.”
הוא שלף את הטלפון, הניח אותו למטה, והדליק את המסך הגדול.
על הטלוויזיה פתאום הופיעה זווית אחרת – תחתית הגוף שלי, הרגליים שלי פתוחות, הוא בתוכי, עמוק. הרגשתי כל תנועה, כל כניסה ויציאה. והעיניים שלי היו דבוקות למסך, כאילו זו אני, אבל גם לא.
זה הפך לחוויה חוץ-גופית – אני בתוכה, אני מחוץ לה, אני רואה את עצמי נטרפת, והוא – ממשיך, לא עוצר.
הגמירה לא באה. היא התפוצצה.
ככה פשוט – בלי דרמה, בלי מאמץ – רק שלמות.
רעדתי, נמסתי, ונשארתי לשכב שם, מחייכת, עדיין עם הדופק גבוה.
חושבת אם לעלות את התמונה מהמסך…
אולי רק אחת. מתוך האמנות שבזה.