בוקר. אני שוכב על המיטה הצרה , גופי כבד מהלילה הארוך, אבל הראש שלי מתעורר מתשוקה. החלום היה כל כך מוחשי, כל כך חי, שאני כמעט יכול להרגיש את גופך נצמד אליי, את עורך החם מחליק על שלי.
אני פוקח עיניים לאט. המציאות מתנגשת עם הפנטזיה – במקום להיות עטוף בזרועותייך, אני כאן, בבסיס הצבאי, מוקף בשקט של בוקר מוקדם. אבל הריח שלך עדיין איתי. הכרית מהבית ספוגה בניחוח שלך, כמו זיכרון מוחשי של לילה אחרון ביחד. אני קובר את פניי בה, שואף עמוק, נותן לדמיון להיסחף שוב אלייך.
אני מדמיין את הרגע שבו אחזור הביתה. את הדלת שנפתחת ואני עומד שם, עייף, אך נטרף מגעגועים. מבט אחד בעינייך, ואת כבר מבינה. בלי מילים, רק תשוקה. את נמשכת אליי, אצבעותייך משתרבבות בשלי, מובילות אותי הישר לחדר.
הבגדים מוסרים בחיפזון, הלב פועם חזק, הגוף דורש, מתגעגע. השפתיים שלך פוגשות את שלי, תובעות בעלות, ואני נמס לתוך הנשיקה הזאת, נטרף בזרמים של תשוקה שהלכו והתעצמו כל הזמן הזה שהייתי רחוק.
הכמיהה הופכת לפעולה, הגוף שלי זוכר כל קימור שלך, כל נקודה שרק לך יש. השעות הארוכות של המרחק נמסות לתוך הרגע הזה, שבו אנחנו סוף סוף שוב יחד.
אני חוזר למציאות – עדיין במילואים, עדיין רחוק – אבל המחשבה על הרגע הזה מחממת אותי.