ההתנסות הראשונה שלנו

עבר חודש מאז הפעם האחרונה. הגוף שלי זכר אותו בכל נגיעה, בכל פינה. פחדתי – אחרי הניתוח, לא ידעתי איך ארגיש. האם יכאב? האם אוכל בכלל?

אבל כשהוא נכנס לחדר, כל הספקות נמסו. הוא רק הסתכל עליי – ומבט אחד הספיק. אני כבר הרגשתי את החום, את הדופק שלי ממהר, את הגוף מגיב אליו.

הוא התקרב אליי בשקט, הניח אותי בעדינות על המיטה, כאילו ידע בדיוק איפה לגעת ואיפה לא. לא היינו צריכים מילים. רק נשימה אחת עמוקה, והוא כבר היה שם – מוריד לי את התחתונים לאט, בזהירות, כאילו פורם סוד.

לא הייתי צריכה משחקים. לא הייתי צריכה זמן. הייתי רטובה רק מהמחשבה עליו.

ואז הוא התכופף אליי, לוחש לי באוזן:

“דמייני את כל מה שאת רואה עכשיו… מזווית אחרת לגמרי.”

הוא שלף את הטלפון, הניח אותו למטה, והדליק את המסך הגדול.

על הטלוויזיה פתאום הופיעה זווית אחרת – תחתית הגוף שלי, הרגליים שלי פתוחות, הוא בתוכי, עמוק. הרגשתי כל תנועה, כל כניסה ויציאה. והעיניים שלי היו דבוקות למסך, כאילו זו אני, אבל גם לא.

זה הפך לחוויה חוץ-גופית – אני בתוכה, אני מחוץ לה, אני רואה את עצמי נטרפת, והוא – ממשיך, לא עוצר.

הגמירה לא באה. היא התפוצצה.

ככה פשוט – בלי דרמה, בלי מאמץ – רק שלמות.

רעדתי, נמסתי, ונשארתי לשכב שם, מחייכת, עדיין עם הדופק גבוה.

חושבת אם לעלות את התמונה מהמסך…

אולי רק אחת. מתוך האמנות שבזה.

עברתי ניתוח לא פשוט. הגוף שלי היה רדום, מרוסק קצת, עטוף בגזה ובשקט.

אבל עם ההחלמה, פתאום – משהו בי התעורר. לאט, בשקט, התחיל לבעור מבפנים.

לא כאב – תשוקה.

לא פחד – רעב.

אולי זה החופש החדש בגוף? אולי ההקלה שהכול מאחוריי?

אבל אני לא מפסיקה לחשוב על מגע, חום, קרבה.

אני חרמנית. בלי להתנצל.

העור שלי מגיב לכל משב רוח.

המוח שלי כותב תסריטים.

הלב – רוצה גם להרגיש, לא רק להחלים.

אז כן, עברתי ניתוח. אבל אולי דווקא משם – התעוררתי מחדש

אני חרמנית!!!!!

שלום לכולם!!

נא לשים לב!!

בזמן האחרון ישנה תופעה של מתחזים לזוגות!

למזלנו למדנו מזוגות נוספים ו Tayni המתוקה שלפני כל שיח חובה לבצע וידוא חובה!!!

אחת הפנטזיות !

צעיר,חלק,קשור 

החדר שקט, מלבד פעימות הלב שמכתיבות קצב.

אתה עומד מולי, דרוך, עירום כמעט לגמרי, מלבד חוט אחד דק שמתוח בין הביצים שלך לשלי.

הוא נכרך סביבך, סביבי — כמו מיתר מתוח של תשוקה.

“אני רוצה שתרגיש כל תנועה שלי,” אני לוחש, צעד אחד קדימה, לאט…

החוט נמתח. אתה שואף אוויר. הגוף שלך עונה.

כל צעד שלי הוא צליל פנימי אצלך. כל רעד שלי – הד.

אנחנו לא נוגעים. אבל כל כך מחוברים.

השליטה, המתח, הציפייה… הם הקשר האמיתי בינינו עכשיו

מחפשים

בוקר. אני שוכב על המיטה הצרה , גופי כבד מהלילה הארוך, אבל הראש שלי מתעורר מתשוקה. החלום היה כל כך מוחשי, כל כך חי, שאני כמעט יכול להרגיש את גופך נצמד אליי, את עורך החם מחליק על שלי.

אני פוקח עיניים לאט. המציאות מתנגשת עם הפנטזיה – במקום להיות עטוף בזרועותייך, אני כאן, בבסיס הצבאי, מוקף בשקט של בוקר מוקדם. אבל הריח שלך עדיין איתי. הכרית מהבית ספוגה בניחוח שלך, כמו זיכרון מוחשי של לילה אחרון ביחד. אני קובר את פניי בה, שואף עמוק, נותן לדמיון להיסחף שוב אלייך.

אני מדמיין את הרגע שבו אחזור הביתה. את הדלת שנפתחת ואני עומד שם, עייף, אך נטרף מגעגועים. מבט אחד בעינייך, ואת כבר מבינה. בלי מילים, רק תשוקה. את נמשכת אליי, אצבעותייך משתרבבות בשלי, מובילות אותי הישר לחדר.

הבגדים מוסרים בחיפזון, הלב פועם חזק, הגוף דורש, מתגעגע. השפתיים שלך פוגשות את שלי, תובעות בעלות, ואני נמס לתוך הנשיקה הזאת, נטרף בזרמים של תשוקה שהלכו והתעצמו כל הזמן הזה שהייתי רחוק.

הכמיהה הופכת לפעולה, הגוף שלי זוכר כל קימור שלך, כל נקודה שרק לך יש. השעות הארוכות של המרחק נמסות לתוך הרגע הזה, שבו אנחנו סוף סוף שוב יחד.

אני חוזר למציאות – עדיין במילואים, עדיין רחוק – אבל המחשבה על הרגע הזה מחממת אותי.

הוא חזר מהמילואים, וכבר מהבוקר הוא לא נותן לי מנוחה. “תתכונני,” הוא לוחש לי בהודעות, גורם לדם שלי לזרום מהר יותר, לגוף שלי לבעור עוד לפני שהוא בכלל חצה את הסף.

אני מחכה לו, סופרת את הדקות. כשהדלת סוף סוף נפתחת, הוא עומד שם—במדים ירוקים, מכוסים אבק, ספוגים בריח של גבר שחזר מהשטח. הריח שלו, הנוכחות שלו, ממלאים את כל החדר, ואני כבר יודעת שאין דרך חזרה.

אני מתקרבת, מסירה ממנו לאט את התיק, פותחת את השרוכים, עוזרת לו לצאת מהנעליים הכבדות. אחריהן, אני מושכת בעדינות את החגורה, פותחת כפתור אחרי כפתור, מרגישה איך השרירים שלו נרגעים תחת המגע שלי. החולצה נופלת, המכנס מחליק מטה, וכשהוא סוף סוף עומד מולי כך, חשוף מכל שכבות היום, אני נושכת שפה, בולעת את הרגע

הוא נכנס למקלחת, ואני שומעת את זרם המים ניתך על גופו. אני מחכה רגע, מתלבטת אם להצטרף או לתת לו את השקט של אחרי השגרה הקשוחה. אבל הסבלנות נגמרת לי מהר. אני נכנסת אחריו, פוסעת פנימה באטיות, נותנת לטיפות החמות ללטף גם אותי.

הוא מסובב את הראש, עיניו פוגשות את שלי, חיוך זדוני נמתח על שפתיו. בלי מילים, הוא מושך אותי אליו, מים חמים זורמים בינינו, הגוף שלו רותח, השרירים שלו מתוחים מהימים הארוכים מחוץ לבית.

אני מרגישה את הידיים שלו, מחוספסות וחזקות, מטיילות עליי, תובעות מחדש בעלות. אני נמסה לתוך המגע שלו, מתמסרת לכל מה שהוא רוצה לקחת. הרעב בינינו גובר, והקירות הלחים של המקלחת הופכים לזירה שבה כל המתח, כל הגעגוע, מתפרק לתשוקה טהורה.

הוא לא ממהר, אבל הוא גם לא עדין. אני גונחת כשהוא תופס אותי, מרים אותי בקלות ומצמיד אותי אליו, כאילו הגוף שלי הוא החלק החסר שחיכה לו כל הזמן הזה. הריח שלו, החום שלו, התחושה של העור שלו על שלי—אני שוקעת עמוק לתוך הרגע, יודעת שאין פה מילים שיצליחו להסביר כמה התגעגעתי.

המים שוטפים אותנו, אבל אף אחד מאיתנו לא חושב לסיים. הלילה רק מתחיל

היא עמדה מולי, עיניה כנועות אך מלאות להט, נשימתה כבדה. הקולר סביב צווארה היה עדות לשייכותה, והחיוך המרומז על שפתיה גילה כמה חיכתה לרגע הזה.

“קחי צעד קדימה,” אמרתי בשקט, וקולה רעד כשצייתה. האזיקים ננעלו על פרקי ידיה בתנועה מיומנת, וקצב ליבה האיץ כשהרגישה את כובד השליטה שלי עליה.

“שלי,” לחשתי באוזנה, והיא נאנחה, נמסה תחת המגע שלי, יודעת שאין לה צורך במילים. הגוף שלה כבר סיפר הכול

* מחפשת לצרף נשלטת דו לחוויות משותפות ***

געגועים בוערים

כשהדלת נסגרה מאחוריו, ליבי התכווץ. שוב מילואים. שוב לילות ארוכים לבד במיטה, מחכה לשובו, סופרת ימים, נוגעת בזיכרונות במקום בגוף חי.

ביום הראשון עוד הייתי בסדר. שקעתי בשגרה, עסוקה בילדים, בבית, בעבודה. אבל בלילה, כשהשקט עטף אותי, התחלתי להרגיש את היעדרו בוער בי. המיטה הייתה רחבה מדי, קרה מדי. הידיים שלי נשלחו כמעט באינסטינקט לחפש את גופו, רק כדי להיתקל בריקנות.

בערב השלישי כבר לא יכולתי להתאפק. שלחתי לו הודעה קצרה: “אני מתגעגעת אליך.”

התגובה הגיעה מהר: “מתגעגע אלייך יותר, נסיכה שלי.”

האם הוא שומע את הכמיהה שלי דרך המילים הפשוטות? האם הוא יודע איך הגוף שלי משתוקק למגע שלו, איך האצבעות שלי נודדות מתחת לשמיכה, מנסות לשחזר את מה שרק הוא יודע לתת לי?

הדמיון השתולל. עצמתי עיניים ודמיינתי אותו כאן איתי, נכנס בדממה לחדר, המדים עדיין עליו, העור נוטף זיעה גברית. הוא מתקרב, לא אומר מילה, אבל המבט בעיניו מבהיר שהוא כמה בדיוק כמוני. אני שוכבת על הגב, והוא עולה מעליי, רוכן לנשק אותי נשיקה רעבה, ידיו כבר חוקרות, תובעות.

החום בער בי כשמשכתי את השמיכה מעליי, נוגעת בעצמי בדיוק כפי שידעתי שהוא היה נוגע. עוצמת גופי גברה, דמיונות הפכו למוחשיים, והגניחות שלי מילאו את החדר הריק.

כשפקחתי עיניים, היד רעדה מעט כשהקלדתי לו הודעה נוספת:

“אני מחכה לך. תבוא מהר.”

הוא קרא אותה מיד. ואז הגיעה התשובה:

“כשאחזור, את שלי. עד הסוף.”

ואז ידעתי—כשהוא יחזור מהמילואים, הלילה שלנו יהיה לילה שלא נשכח.

הבוקר נפתח בפנטזיות של שליטה.

את – טומבוי חזקה, אני – כנועה לרגלייך, ובעלי שוכב במיטה, צופה, חסר אונים.

הרגע הזה שבו הגבולות מיטשטשים, והכוח כולו בידייך.

תחושת אובדן השליטה ממכרת, מלהיבה, מסחררת…

מחפשים אותך

את מושיבה אותו בצד, הזין שלו נעול, חסום מכל מגע. הידיים שלו קשורות, חסר אונים מולך, מתוח, רועד.

את מתקרבת אליו, עירומה, מניחה רגל על הכיסא.
הכוס שלך פתוח לפניו, כל כך קרוב… והוא? מת להרגיש אותך, לגעת, ללקק, לזיין.

אבל את לא נותנת לו. לא עדיין.

“תתקרב…” את לוחשת, והוא מציית. הראש שלו מתקדם לאט, העיניים שלו בוערות.
את מרגישה את הנשימה שלו על הדגדגן שלך, חום גופו עוטף אותך, ממתין לפקודה האחרונה.

ואז—בדיוק ברגע הזה— אני חודר אלייך מאחור, ממלא אותך, בזמן שהוא קרוב כל כך… כמעט טועם, כמעט נוגע, אבל עדיין חסום

מדבר עליך? תגיב