געגועים בוערים
כשהדלת נסגרה מאחוריו, ליבי התכווץ. שוב מילואים. שוב לילות ארוכים לבד במיטה, מחכה לשובו, סופרת ימים, נוגעת בזיכרונות במקום בגוף חי.
ביום הראשון עוד הייתי בסדר. שקעתי בשגרה, עסוקה בילדים, בבית, בעבודה. אבל בלילה, כשהשקט עטף אותי, התחלתי להרגיש את היעדרו בוער בי. המיטה הייתה רחבה מדי, קרה מדי. הידיים שלי נשלחו כמעט באינסטינקט לחפש את גופו, רק כדי להיתקל בריקנות.
בערב השלישי כבר לא יכולתי להתאפק. שלחתי לו הודעה קצרה: “אני מתגעגעת אליך.”
התגובה הגיעה מהר: “מתגעגע אלייך יותר, נסיכה שלי.”
האם הוא שומע את הכמיהה שלי דרך המילים הפשוטות? האם הוא יודע איך הגוף שלי משתוקק למגע שלו, איך האצבעות שלי נודדות מתחת לשמיכה, מנסות לשחזר את מה שרק הוא יודע לתת לי?
הדמיון השתולל. עצמתי עיניים ודמיינתי אותו כאן איתי, נכנס בדממה לחדר, המדים עדיין עליו, העור נוטף זיעה גברית. הוא מתקרב, לא אומר מילה, אבל המבט בעיניו מבהיר שהוא כמה בדיוק כמוני. אני שוכבת על הגב, והוא עולה מעליי, רוכן לנשק אותי נשיקה רעבה, ידיו כבר חוקרות, תובעות.
החום בער בי כשמשכתי את השמיכה מעליי, נוגעת בעצמי בדיוק כפי שידעתי שהוא היה נוגע. עוצמת גופי גברה, דמיונות הפכו למוחשיים, והגניחות שלי מילאו את החדר הריק.
כשפקחתי עיניים, היד רעדה מעט כשהקלדתי לו הודעה נוספת:
“אני מחכה לך. תבוא מהר.”
הוא קרא אותה מיד. ואז הגיעה התשובה:
“כשאחזור, את שלי. עד הסוף.”
ואז ידעתי—כשהוא יחזור מהמילואים, הלילה שלנו יהיה לילה שלא נשכח.