|
|
|
אין משהו שאני אוהבת יותר מלשכב איתו סתם ככה, קרובים.
להרגיש את היד שלו עליי, את הרגליים שלו משתלבות בשלי, את החום שלו לידי.
כל העומס של היום פשוט נעלם ברגע שאני בתוך הזרועות שלו.
לא צריך לדבר יותר מדי, לא צריך לעשות משהו מיוחד, רק להיות איתו, לנשום אותו, להרגיש את השקט הזה שרק הוא יודע לתת לי.
ובאותם רגעים קטנים ופשוטים, אני הכי רגועה, הכי שלווה, הכי בבית.
האישה שלו 💜
שהוא מצלם .....
האישה שלו 💜
סתם לצומי 😋
האישה שלו 💜
לפעמים בא לי פשוט להיעלם.
להימחק מהיקום הזה כאילו מעולם לא הייתי.
כי בפנים אני כבר הרבה זמן לא באמת חיה.
התחושה הזאת שאני מיותרת,
שאני לא שייכת, שאין לי באמת מקום בעולם הזה,
חוזרת שוב ושוב כמו גל שלא מפסיק להכות.
אני מסתכלת סביב ותוהה אם בכלל הייתי משנה משהו אם לא הייתי כאן.
אם מישהו באמת היה מרגיש בחסרוני.
יש ימים שהכאב הנפשי כבד יותר מכל דבר אחר,
ימים שבהם פשוט בא לי להפסיק להרגיש,
להפסיק להילחם,
להפסיק להתקיים.
כן כן, אני יודעת שכבר נמאס לכולם מהלאבי דאבי שלנו, אבל אני פשוט לא יודעת איך עוד להוציא את הרגש הזה מהגוף שלי. הדרך שאני מכירה זה או לכתוב לבלוג, או פשוט לאכול אותו בביסים קטנים, ולאכול אותו זה לא אופציה, כי אני לא יכולה אפילו שנייה בלעדיו.
אז אני כותבת.
אני אוהבת אותו. באמת אוהבת, ברמה שאין מילים בעולם שיכולות להסביר עד הסוף את מה שאני מרגישה אליו. מהרגע הראשון הרגשתי איתו בבית. מהרגע הראשון הייתי אני, בלי מסכות, בלי לנסות להיות מישהי אחרת כדי שיאהב אותי. ואני יודעת שהוא אוהב אותי בדיוק ככה, עם כל הפאקים שלי… ויש לא מעט.
אני אוהבת אותו כי הוא בן אדם מדהים, חכם, מתחשב, מצחיק ואוהב. אני מאמינה בו ויודעת שהוא ישיג כל מה שהוא ירצה בחיים האלה. הוא גורם לי לרצות דברים שלא רציתי עם אף אחד אחר.
יש לו מבט כזה שמרגיע אותי בלי מילים, כאילו אומר לי: “הכל יהיה בסדר, אני כאן לידך.”
כשהוא חוזר הביתה, משהו בי נרגע. הכל מרגיש שלם יותר. אנחנו יכולים להיות הכי שטותניקים בעולם, לצחוק על שטויות, לרקוד באמצע הבית כמו משוגעים. הוא יעשה לי איזה ריקוד מפגר, אני אצחק ואקרא לו מפגר, והוא יענה לי “שלך, שלך לכל החיים”.
אני אוהבת שהוא אמיתי איתי, כמו שאני אמיתית איתו. אנחנו מדברים על הכל, פתוחים אחד עם השנייה, לא מתחבאים מהרגש שלנו, גם כשהוא כואב לפעמים. זה לא מובן מאליו בשבילי, וזה בדיוק מה שעושה את זה כל כך אמיתי.
אני אוהבת כל חלק בו, את הגוף שלו, את הריח שלו, את הקרבה שלנו, את הרגעים הקטנים והלא מושלמים. הוא הרוגע שלי, המקום הבטוח שלי.
ואולי הכי חשוב, איתו אני לא מרגישה שאני צריכה לרדוף אחרי אהבה או להוכיח את עצמי. איתו אני פשוט אני ואהובה.
ואני יודעת שהוא נועד בשבילי.
ואני בשבילו.
וזאת התמונה הראשונה שלנו ביחד 💜
הפרעה שלי זה הארי פוטר ופאנקו פופ.
אה וקצת פוקימון...
והשוקולד יחכה לגבר שלי 💜
חתכים זה משהו שכבר חווינו כמה פעמים… וזה כאב שמסתבר שאני מתחברת אליו יותר ממה שחשבתי.
אבל מחטים, זה כבר עולם חדש בשבילי.
אף פעם לא חשבתי שזה ידבר אליי, כי אני לא רואה את עצמי כמזוכיסטית בכלל…
גם חתכים, מבחינתי, זה כבר גבול די קיצוני.
ועדיין, היה בזה משהו אחר.
חדש, מסקרן, מעניין…
במיוחד כשזו הייתה גם הפעם הראשונה שלו.
יש משהו בלגלות יחד דברים בפעם הראשונה, בלחצות גבולות קטנים אחד עם השנייה, שמדליק בי משהו עמוק.
אני אוהבת להיות הראשונה שלו בדברים, אוהבת לראות אותו מתנסה, מגלה, ומשחק.
אני פשוט נהנית להיות המקום שבו הפנטזיות שלו מקבלות צורה.
האישה שלו 💜
אני מנסה לצלם תמונה לצומי והוא חייב לסמן טרטוריה
הרס לכם להיום ננסה מחר 🤭
לילה טוב!
האישה שלו 💜
אני אוהבת שהוא משחק בי…
מטריף לי את כל החושים, מקרב אותי לגמירה ואז עוצר.
הוא יודע טוב מאוד מתי אני קרובה, הוא מכיר כל נשימה שלי, כל גניחה, כל תנועה שלי.
ערב אחד הוא חזר הביתה אחרי שלא ראינו אחד את השנייה יום שלם, בשבילנו זה המון זמן בנפרד.
דיברנו קצת, התעדכנו, התנשקנו, התחבקנו… ואז זה התחיל.
הוא הורה לי להתפשט ולשכב במיטה.
הוא קשר אותי, מנע ממני כל יכולת תזוזה.
אני שוכבת שם, קשורה, פתוחה, מחכה לרגע שהוא ייגע בי, שישתמש בי.
הוא מוציא מהמגירה את הצעצועים,
פלאג רוטט,
ביצה סינית,
שרביט.
הוא דוחף לתוכי את הפלאג, צמרמורת עוברת בגוף שלי.
אחריו הביצה חודרת לתוכי, הרטט מתחיל, וכבר קשה לי לנשום רגיל.
הגוף שלי מלא, רוטט, ההרגשה נעימה בטירוף.
הוא יורד עם הפה לדגדגן שלי, מלקק, נושך קצת, מחרפן אותי…
ובתוך שניות אני על הסף, והוא עוצר.
חיוך עולה לי על הפנים.
אני אוהבת שהוא עושה את זה.
הוא מדליק את השרביט, מצמיד לדגדגן שלי, הכל רוטט בתוכי, מטריף אותי לגמרי.
ושוב אני מרגישה שאני גומרת… הנשימה משתנה, והוא עוצר.
וככה שוב ושוב, מחליף בין השרביט ללשון שלו, משחק בי.
היה רגע שניסיתי לקפוא, לא לזוז, לא לנשום, לנסות לעבוד עליו שאני לא קרובה…
אבל הוא תמיד יודע. תמיד.
כל עצירה מדליקה בי אש יותר גדולה.
סבל נעים, ממכר.
ואז הוא מחליט לתת לי לגמור.
הגמירה מגיעה חזקה בטירוף, הגוף שלי רגיש, פתוח…
והשנייה מגיעה כמעט מיד, הלשון שלו עליי, יודע בדיוק איך לקחת אותי לשם תוך שניות.
הוא משחרר אותי.
אני מסתכלת עליו, על הגוף העירום שלו, על הזין המושלם שלו, ורואה שהוא מטפטף.
טיפות אהבה שנוזלות ממנו… והוא רואה אותי מסתכלת, עם עיניים נוצצות.
הוא אוסף אותן ומכניס לי לפה.
אני עדיין שוכבת, נושמת בכבדות.
הוא עולה על המיטה, מכניס לי את הזין שלו לפה, ואני מתחילה למצוץ.
תוך שנייה הוא מתקשה לגמרי.
אני מוציאה מתוכי את הביצה, והוא מעמיד אותי על ארבע.
הזין שלו ממלא אותי עד הסוף, עם הפלאג בתוכי, הכל חזק, עמוק.
הוא תופס אותי, מצמיד אותי אליו, מזיין אותי בלי לעצור.
הגניחות ממלאות את החדר.
הקצב, העוצמה, החיבור…
ואז הוא גומר, מתפוצץ בתוכי בלי שליטה.
אנחנו נזרקים על המיטה, מתנשפים, מחובקים, עייפים…
מסופקים.
האישה שלו 💜
עוברת עליי תקופה מוזרה.
אין משהו אחד שאני יכולה להצביע עליו ולהגיד: “זה הבעיה”.
פשוט אין לי כוח לכלום.
העבודה מעייפת אותי, אותם לקוחות, אותם אנשים, אותו רעש.
אני כן אוהבת חלקים ממנה, את הקידום, את האנשים החדשים, אבל אין בי כוח להיות שם באמת.
גם בבית, הדברים שפעם אהבתי כבר לא מדברים אליי.
פלייסטיישן, סדרות, סרטים, הכל מרגיש כבד, מיותר.
נשארת רק עם הניקיונות ועם עצמי על הספה, גוללת בלי סוף.
אפילו חדר כושר, שהיה חלק ממני נעלם.
המנוי מוקפא כבר חצי שנה, כמוני.
ואז מגיעה התחושה הזאת,
שאין לי מה לתת לעולם הזה,
שאני פשוט קיימת,
מעבירה עוד יום ועוד יום.
הדבר היחיד שמחזיק אותי, זה הוא.
החלום שלנו לגור יחד, לבנות בית, לעצב חיים משלנו.
לחכות לרגע שבו נהיה באמת ביחד, לא רק בין לבין.
אבל זה עוד רחוק,
ויש עוד שנה שלמה לעבור עד אז.
ואני?
פשוט תקועה באמצע, בין מה שיש, למה שאני מחכה לו.
