חיכיתי לו כמו תמיד.
ברכיים על הרצפה, טוסיק למעלה,ראש למטה,
ידיים שלובות מקדימה, הגוף פתוח, רועד מציפייה.
כבר הייתי רטובה לפני שהוא בכלל נגע בי.
הוא נכנס. לא היה צריך לומר כלום.
רק עמד שם. הנוכחות שלו הרגישה כמו כוח עליון.
ואז הרים אותי. באיטיות.
נישק אותי.
נשיקה ששלפה ממני אוויר, שלטה לי בלב,
הרטיבה אותי עמוק יותר ממה שחשבתי שאפשר.
ואז הוא הפך אותי. הבטן שלי נצמדה לשולחן הקר,
הידיים נשלחו קדימה.
והוא מאחוריי, עם השוט.
ההצלפה הראשונה לא השאירה מקום לספק –הגוף שלי שייך לו.
עוד מכה.
ועוד אחת.
"מה אומרים?" שאל
"תודה" עונה
כשהוא שואל: “על מה את אומרת תודה?
אני שומעת את עצמי לוחשת:
“על ההצלפה, אדוני.”
כבר לא אני שדיברה – זו הייתה הכניעה שבי.
כל הצלפה הקפיצה לי את הדגדגן,
כל מכה גרמה לי ללחוץ את הרגליים יחד,
כל הצלפה הרגישה כמו חדירה אחרת.
אינטימית. חודרת. מפעפעת.
כשהוא סיים – הרגליים רעדו לי.
אבל אז הוא לחש: “תרדי על הברכיים. תושיטי ידיים. תחזיקי את השוט שלי.”
עשיתי מה שהוא אמר.
המרפקים שלי נוגעים ברצפה, כפות ידיים פתוחות,גב חשוף.
והשוט – שעד לפני רגע כבש לי את התחת – מונח אצלי, כמו מתנה קדושה.
הוא הדליק את הנר.
ואז הגיע החום האחר.
השעווה התחילה לטפטף. רק על הגב.
אבל כל טיפה גרמה לי להזיז את האגן,לרצות יותר… לרצות אותו.
היא נמסה על העור כמו ליטוף מלוכלך, וכל נשימה שלי לא הייתה רק כאב - היא הייתה תשוקה.
הייתי שם – פתוחה, חמה, רוטטת.
רק בשבילו.
כשהוא סיים, הגוף בער.
אבל אז הוא לקח אותי למקלחת.
מים חמימים זרמו עליי, והאצבעות שלו ניקו ממני את השעווה. הוא שטף אותי באהבה.
אבל כל הסימנים שצרב בי – נשארו.
והלב שלי רק לחש:
עוד פעם. עוד כאב. עוד רטט. עוד ממך.