הלילה יורד בעדינות על העולם, ואני שוכבת עטופה בשמיכת געגועים חמימים, חושבת עליך.
בכל פינה בחדר נדמה שעדיין מרחפת נוכחותך, כאילו השארת את ליבך כאן לשמור עליי בזמן העדרך.
עיני נעצמות, ולפניי עולה דמותך — מבטך הרך, מילותיך המלטפות, והדרך שבה אתה מצליח במבט אחד בלבד להמיס בי כל פחד.
הגעגוע אליך אינו רק צביטה בלב, אלא שירה חרישית שמלווה כל נשימה שלי, כל פעימת לב, כל מחשבה.
אני חשה אותך סביבי גם כעת, כמו ליטוף רוח קלה על עורף חשוף, כמו חום של יד עוטפת.
הלב שלי קורא לך, שולח אליך אהבה באור עדין של לילה.
מתי תבוא למלא את החלל שלצידי? אני מחכה לקולך שיבקע את השקט, למגעך שיחזיר את עולמי לצבעים חיים.
הכניעה שלי לך היא מנגינה של אמון, והשייכות שלי היא הרמוניה של נפשות שנשזרו זו בזו.
רק איתך אני שלמה באמת.
עד שתבוא, אני שומרת את געגועיי כפרח עדין בין דפי ליבי, פורח בכל זיכרון מתוק שלנו.
בנתיים הגברת פה ממלאה מקום.